|
המסע שלי אל השואה
רני בן נחום, תערוכת רישומים,
אפריל 2010
חזור לדף מקצוע האמנות
מיום לידתי, החיים התנהלו בצילה.
"הצל" ששנים רבות היה שם , אך לא הסתובבתי להתבונן בו .
הם לא רצו שהוא יהיה מאחורי , הם הפנו אותי לאור,
הם הגנו עלי,
הם בחרו לי שם ישראלי , אך הוסיפו שם אמצעי, לזכר...
הם מילאו דפי שילומים ורודים ,
הם הסתירו סיפורי זוועה ולעיתים הזכירו סיפורי הישרדות ,
הם שלחו חבילות לדודה שהצילה ,
לא סלחו לקאפו מעולם ,
ביום השואה דלק נר הזיכרון והייתה מועקה באוויר.
גרמנית הייתה שפת הבית , אך אסור היה לדבר אותה בחוץ.
רק כשבגרתי, ויצאתי למסע שלי לפולין ולנבכי השואה המשפחתית,
העזתי להתבונן ב"צל שלי" והבנתי שהוא יהיה שם תמיד,
התחלתי לרשום כפורקן לכאב , על אובדן חלק ממשפחתי ,
על ייסורי אלה ששרדו , על הזיכרונות ,
על הנעורים והילדות שאבדו ,
ועל הורי שנפטרו ולקחו ביודעין חלק מסודם.
|