12 שנה בלי נדב

כתב וקרא יואל מינצר, אביו של נדב

יום הזיכרון, תש"ע

אינני בטוח כמה מכם יודעים על נדב. אולי יודעים שהיה דוד כזה לאיתי וליהלי מינצר. אבל בשבילנו – אמא ואבא של נדב – למרות השנים שחולפות אנחנו זוכרים את נדב כמו שהיה מופיע כאן על הבמה במוסד "עמקים", או בטכס החלפת פיקוד בטייסת עקרב.

בשבילנו נדב תמיד ייזכר צעיר, צוחק, שמח. נדב אהב אנשים ואהב לראות אותם שמחים וצוחקים. בסרטים על הופעותיו ב"עמקים" – עוד לפני שפתח את פיו – בעלותו על הבמה נשמעים צחוקים וקריאות עידוד מהקהל.

פורים הפך להיות משיאי הפעילות החברתית והתרבותית של קב' "חרגול", ואני זוכר אותם מחברים שאריות עץ וברזל כדי לבנות את "הקומה השנייה" שבה יתקיימו אירועי החג.

נדב אהב מוסיקה, למד לנגן בפסנתר אולם בחר בסקסופון איתו ניגן והופיע. ועם זאת, בתמונות מסינו ומהודו הוא נראה מנגן לילדים בחלילית. בהופעות ב"עמקים" ובצבא לא בחל בתיפוף בכפיות על ראשו כדי להשמיע את "המארש התורכי".

לאחר שסיים את לימודיו ב"עמקים" עשה נדב שנת י"ג בקן השוה"צ בטבריה, ואני זוכר את היחסים המיוחדים שהיו לו עם משפחת הדייג שאצלה התגורר.

ההומור המיוחד ליווה את נדב גם בקורס הטייס. באחד הסרטים שנשארו מאז רואים אותו, לאחר טיסת הסולו הראשונה, מחכה שיגיע מישהו וישפוך על ראשו דלי מים ויבעט בישבנו, בהתאם למסורת המקובלת. כשהוא רואה שאיש לא מגיע נדב שופך על ראשו את המים ובועט בישבנו שלו.

נדב אהב לטייל בארץ, בכל מקום, אך העדיף את סיני. בתמונות שהשאיר לנו רואים אותו הרבה עם אנשי המקום, ובעיקר עם הילדים.

בטיולו האחרון לצפון הודו כתב נדב על הצטרפותו לצוות חוקרים שחיפש צמחי תבלין כדי לשתול אותם במדבר של לדך. בתמונות אחרות הוא עוזר לצעירים לסחוב בולי עץ מהיער כדי לבנות את ביתם.

נדב אהב להיות עם אנשים, אך גם להיות לבד. כאשר טייל לבד עם האוהל שתפר, ועם הצ'פאטי שאפה מקמח שעורה, סיפר על חוויית הלבד, שאיננה בדידות.

נדב הספיק לטייל בצפון הודו במשך שלושה חודשים והשאיר לנו 400 תמונות נפלאות של נופים ואנשים. נדב נרצח ב-1997, אולם ממשיך לחיות איתנו ובזיכרוננו יום יום.