מאז ומתמיד הריקוד היה אצלי בלב. התחלתי לרקוד בגיל עשר וחצי, השתתפתי בחוגים שונים ורקדתי בסגנונות מגוונים.

עם הזמן התמקדתי בעיקר בבלט קלאסי וג'אז, והריקוד הפך לחלק בלתי נפרד ממני - ממש התאהבתי בו.

לפני כשנה, לאחר שבע וחצי שנים של ריקוד, עקב חילוקי דעות עם המורה שלי, פרשתי. אלו היו שבע וחצי שנים של עבודה קשה אך מהנה. לאחר הפרישה התחלתי לעסוק בנושא הריקוד בעבודה האמנותית שלי. פיסלתי רגליים והלבשתי עליהן את אחת מנעלי הבלט שלי. לקראת הפרויקט עלו רעיונות רבים, אך לבסוף החלטתי לעסוק בנושא הריקוד. התחלתי לחשוב באיזו טכניקה אשתמש; ציור, פיסול או רישום, לבסוף החלטתי לנסות את מזלי בציור, שהוא לא היה הצד החזק שלי, אבל במשך הזמן השתפרתי.

נעזרתי רבות בציוריו של אדגר דגה, צייר צרפתי בן המאה ה-19, שהרבה לתאר בציוריו אנשים עסוקים בפעולות יומיומיות ובניהם צייר רקדניות בלט רבות.

בחרתי לעבוד עם אקריליק על בד משום שאני אוהבת לעבוד עם חומר זה.  החומר נוח לעבודה ומתייבש מהר ואיתו צבעתי באופן מרושל יותר בכדי להראות שגם הריקוד אצלי בחיים כמו בציורים הוא משהו שהתחלתי ולא סיימתי, וכנראה גם לא אסיים.

העבודות תלויות מתחת לרשת ברזל. אני מבקשת להמחיש את תחושת הכליאות, כמו שאצלי התנועות והריקוד עצמו קיימים אבל משהו סוגר, כולא, אותם. הברזל ממחיש זאת  באופן מדויק.

לרקדניות בעבודות שלי אין תווי פנים, הן אנונימיות. זהו ריקוד ללא שם, וללא פנים. הדמויות משקפות את המחול עצמו כחלק ממהותי הפנימית, אולם הפנים הריקות ממחישות את האכזבה מאי היכולת לממש את הרצון העז להיות חלק מהמחול עצמו.

הפרויקט הפך לחלק ממני ואני מקווה להמשיך לעסוק בציור.