"התעוררות": מחאת האוהלים בעיניים דוקומנטריות

להלן סרטונים דוקומנטריים שאורך כל אחד מהם כשש עד שמונה דקות.
הם צולמו בתקופת מחאת האוהלים, בחודשים יולי-אוגוסט 2011,
ע"י יוצרים שונים, במסגרת שידורי יס-דוקו. 
הסרטונים מתאימים כפתיח לדיון בכיתה.

ערכה את הדף: אורית סוקר

"מנטליות רוסית"
במרכז הסרט שיחה בין האב, שהוא צלם הסרט, הסבתא והנכד. הנכד רוצה לצאת למחאת האוהלים, הסבתא מתנגדת בתוקף ומנמקת. הסבתא היא הדוברת העיקרית בסרטון.

"הר מירון"
במרכז הסרטון גבר חרדי שמנסה להתחבר למחאת האוהלים בדרכו המיוחדת, ובעזרת ילדיו הקטנטנים. האווירה בסרטון זה היא הזויה, כמעט סוריאליסטית.

"חולון"
משפחה קשת יום משכונת המצוקה ג'סי כהן נאלצת להתפנות מביתה לאחר שלא הצליחה לשלם את דמי השכירות. אבי המשפחה בונה סוכה בין אוהלי המחאה, כדי שתשמש כבית למשפחה.

"איכילוב, ת"א"
המתמחים מתארגנים לחתימה על מכתבי ההתפטרות מבתי החולים, כצעד מחאתי אחרון למקרה שלא יתמלאו דרישותיהם.

"חיפה כימיקלים"
עובדי חיפה כימיקלים שובתים לאחר שפוטרו מעבודתם. השביתה נמשכת זה כשלושה חודשים. לאף אחד לא איכפת.

"אשקלון"
אושרית, אם צעירה העובדת כמוכרת בחנות לבנים, היא פעילה חברתית.
היא מנסה לגייס אנשים להפגנה במאהל של אשקלון, ונתקלת בהמון אדישות, חוסר איכפתיות או יאוש. היא אינה מוותרת.
סרטון מרגש במיוחד.

"ירושלים: הפנתרים השחורים"
ראובן אברג'ל, ממנהיגי מחאת הפנתרים השחורים של שנות ה-70, שמח להתחבר לגל החדש של המחאה החברתית. קבוצה של מוחים מאמצת אותו אל חיקה בשמחה, והוא מוביל אותם להפגנה לא-חוקית, בה נאסרים כמה מהם.

צחוק הגורל הוא שממש כמו לפני ארבעים שנה, גם הפעם חש אברג'ל כי שורש הקיפוח הוא עדתי: הוא טוען שהמחאה שלו מופלית לרעה לעומת המחאה של רוטשילד.

הפנתרים השחורים: תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל ממדינות ערב, שהוקמה בשנת 1971, בתקופת שלטונה של מפלגת העבודה בראשות גולדה מאיר. זכורה אמירתה של גולדה כלפי הפנתרים, "הם לא נחמדים".

"בית שאן"
מוריס אוחנה מוביל את מחאת האוהלים בעיר. הוא נחוש לקיים את המאבק באופן החוקי ביותר, ללא אלימות וללא התנגדות למשטרה.
הוא עובר בלשכת התעסוקה ומנסה לשכנע את העובדים שפוטרו להצטרף למאבק, אך ללא הצלחה. אנשי העיריה מנסים לפרק את האוהלים ומזמינים משטרה לעזרה.

"גינת לוינסקי"
פעיל חברתי מנסה לארגן את אנשי המאהל בגינת לוינסקי, אזור התחנה המרכזית. רוב הנוכחים הם עובדים זרים או חסרי בית. 
הוא מנסה להחדיר בהם תחושה של מחוייבות ומודעות סביבתית: מי שעוזר ומנקה - אוכל. הוא נתקל באדישות, חוסר איכפתיות והמון סטלה, אך אינו מוותר.

"המתמחה"
ד"ר אילנית שצ'ינובסקי-גלר לא חתמה על מכתב התפטרות: היא מפרנסת כמעט יחידה במשפחתה. "אין לי את הפריבילגיה להתפטר", היא אומרת.

אנחנו עוקבים אחריה במשמרת אינסופית ומפרכת, במהלכה היא משמשת כאמא בשלט-רחוק לילדיה הפעוטים ומתעדכנת ע"י בעלה בסדר יומם באמצעות הטלפון הסלולרי. רק בסוף היום היא זוכה לראות אותם, כשהם כבר ישנים.

"רני רהב"
רהב הוא איש יחסי הציבור של כמה מהטייקונים הגדולים בישראל. הוא משמיע את משנתו לגבי חלקם של הטייקונים במצבה של ישראל ותרומתם לכלכלתה.

"באר שבע"
טלי מגדירה עצמה כ"ילדה שונה": היא אינה לומדת בביה"ס, גרה ברחוב עם אמה. היא מרגישה בודדה בעולם. מקיימת יחסים של אהבה-שנאה עם אמה.

"אשדוד: אזעקה"
אלי בן ישי מנסה לארגן את המאהל ולהרגיע לקראת אזעקת צבע אדום.
כשנשמעת אזעקה מתפנים כולם למרחב המוגן.