הסוציולוגים של "עמקים-תבור" יצאו ביום שמשי נעים ללמוד על מורשת הדרוזים בבית ג'אן.

נסענו במיניבוס בכביש הפתלתל הרחק אל נקודת תצפית הר ארי, 1050 מ' גובה. קפאנו מקור ולא יכולנו להסתכל למטה. זה הרגע שנפגשנו עם נידאל המדריך, שליווה אותנו כל היום.

בנסיעה משותפת נכנסנו לכפר. אל מול בניין המועצה, בית הכינוסים, יצא המסע המרתק שלנו להבנת תרבות הדרוזים בחברה הישראלית.

הדרוזים מדברים בערבית, בניב סורי. מרביתם גרים בסוריה, לבנון וצפון ישראל. התיישבותם הררית, על מנת להישמר מאויבים, בישראל  יותר ממאה אלף דרוזים אזרחים המתגוררים בארץ ומספר דומה ברמת הגולן. בעבר, החברה חקלאית והיום  הדרוזים הצעירים פונים ברובם המכריע לשירותי הביטחון, משמר הגבול והמשטרה, בעלי מקצועות חופשיים. ראינו את דגל העדה מתנוסס מעל בניין המועצה, כל חמשת הצבעים מסמלים את עיקרי הדת:  גבורה, ידע, טבע, סבלנות וסלחנות ושלום, טוהר ופיוס.

במסלול רגלי בין הבתים ובסמטאות הצרות , נגענו בבתים. אגב, מהנדס המקום נחשב ל"חמור" כך החליטו על המרחק בין בית לבית – העמידו חמור ועגלה. טעמנו את הריחות של העצים שמסיקים את הבתים הטאבונים שנמצאים בפתחי הבית, השטיחים והמחצלות שמרפדים כל מדרגה ופרוזדור. בקבוקי הזיתים המוחמצים וערמות העצים להסקה שנערמים בכל מרפסת בית. הבתים הבנויים במבנה קרוניות קיר לקיר, אשר אפשר את ההסתרה של הצעירים מפני אימת השלטון העותמני ששדד אותם לצבא. מבנה הקירות העבים לצורך בידוד ממולאים באדמה. גגות הבתים בגובה אחיד לצורך נוחות לקפיצה ומילוט מהכפר. ראינו תלבושות של נכבדי הכפר ודמויות אותנטיות שעמדו במרפסת הבית.

במהלך השהות ברחוב, נחשפנו לערך מרכזי שבא לידי ביטוי ברחוב הדרוזי: אמירת שלום, כיבוד כל אדם שנקרה בדרכך בשיג ושיח.   צעדנו אל עבר בית התפילה. נידאל חשף בפנינו את משמעותה של הדת הדרוזית - דת סודית, מה אורח החיים של אדם דתי, איך מתלבש, מה היחס בחברה לדתי .

נכנסו בשער מתחם בית התפילה והתיישבנו בפתחו של ה "חילווה", הכניסה לתוך הבית אסורה, רק הדתיים רשאים להתפלל. ילד עד גיל 15 רשאי להיכנס לחילווה על מנת להתוודות למקום ולהחליט אם בוחר להיות בוגר דתי.  ניתן לחזור בתשובה, יש תהליך של בקשה בתשובה: גילוח שיער הראש וכיסוי במצנפת, גידול שפם, לבוש דתי מסורתי בלבן עם מצנפת ושימלה, בקשה להיכנס לחילווה מדי שבוע, ורק בתום השבוע השלישי תתאפשר הקבלה של החוזר בתשובה לדת. אדם דתי נמנע מאכילת מלוח, איסור חזיר, שתיית אלכוהול ועישון.  ימי התפילה בחילווה הם ימי ראשון וחמישי בערב.

המנהיגים הרוחניים של העדה כיום הם השייח' מוואפק טריף, והקאדי של בית הדין השרעי השייח' נעים כאמל הנו.  הדת  החלה כתנועה באיסמאעיליה זרם רוחני מהאסלאם השיעי, שהושפעה בעיקר מהפילוסופיה היונית. לפי נידאל, זו דת שמאמינה באל אחד שלא נתפס בשכל של האדם. הדת היא ידע חוכמה הנסתר וסודי שמועבר מדור לדור. משום כך להיות דרוזי אפשר רק אם נולדת דרוזי.

ה"עוקאל" ( הכינוי של הדת הסודית) ידועה רק למעטים בעדה, הם המשכילים, השאר לא דתיים. ספרי הדת כתובים על קלפים, ולעולם לא יקרא בהם הדתי בנוכחות של אדם לא דתי.

שמענו על קשרי החיתון ביחס לדת, ואמונה בגלגול נשמות. סיפורים שעוברים מדור לדור ומחזקים את הדרוזי באמונתו בגלגול נשמות - האמונה שהנשמה של המת נולדת בתוך ילד שנולד.

נידאל הוא האח הצעיר מבין אחיו ואחיותיו, לפי המנהגים של העדה, הבן הצעיר מתחתן ונשאר לגור בבית הוריו וכך סועד אותם עד מותם. הבנות מתחתנות ועוברות לגור עם בעליהן על אדמה בשטחי הכפר.

עלתה שאלת גיוס לצה"ל. הדרוזים נאמנים וככאלה הוסדר בחוק גיוסם של כל הבנים הצעירים לצבא, להוציא הבנות. הצעירים הדרוזים בישראל, נמצאים בבלבול פנימי ביחס לשאלת זהותם. למדנו שדרוזי מוצא את עצמו נע בין הגדרתו כדרוזי, ערבי וישראלי. לעומת זאת יש חלק נכבד שמגדיר את עצמו כעדה אתנית נבדלת שאין לה קשר לערבים. הצעירים מעדיפים את הזהות הישראלית, ויש אף מביניהם שמתחתנים עם בני זוג שאינם מקרב העדה. אחרים מזהים עצמם כדרוזים ויש להם זיקה לבני העדה בלבנון. לדברי נידאל, מספר רב של התאבדויות צעירים קשורות בשאלת זהותם.

ערכים בולטים בעדה הם צניעות, פשטות ( לא ראוותנות), הסתפקות במועט, שמירה על כבוד האישה, נדיבות, הכנסת אורחים, עזרה לנזקקים, הימנעות מהליכת רכיל, הקפדה על נימוסים, איסור על עישון ושתיית משקאות חריפים,.

לדרוזים יש מספר חגים, חג הקורבן – עיד אלאדחא – חג של כל העדה בדומה למוסלמים, זה החג החשוב ביותר.  חגים נוספים לאורך השנה, לכבודם של הנביאים, שמציינים אותם חכמי הדת.

באווירה נעימה ומפרגנת של התלמידים שמנו פעמינו אל עבר הבית העתיק מעונו של נידאל חלבי, בן למייסדים דור עשירי בכפר, משמר את התרבות ופועל להעמקת החשיפה והמודעות של המבקרים במקום, לתרבות הדרוזים.

בבית העתיק התכבדנו לפי מנהגי העדה, בפיתות דרוזיות מעשי ידי אמו, לאבנה נהדרת, זיתים כבושים, זעתר תוצרת בית. שתינו ממי הבאר , שמספקת את מי השתייה של דרי הבית. התוודענו לתמונות התלויות בבית וממחישות את חיי החקלאות של הדרוזים בתקופת ראשית ההתיישבות בארץ. בחדר האירוח של הבית, כובדנו בסיפורי החיתון: האירוסין בטרם החתונה, בקשת היד מהאב, משמעות הגט. ברקע לגמנו מן התה וקינחנו בעוגות מתוקות.

כתבה וצילמה: מעיין בילו, רכזת המגמה