מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי נוסעת כל שבוע עם משפחתי אל שדות הקיבוץ.  אבי יאיר,  הוא פלח ועובד בשדות הקיבוץ. בזמן שהיינו  בשדות, נהג אבי לשאול אותי ואת אחיי חידות על הגידולים שראינו בדרך.  כך מגיל צעיר ידעתי לזהות את רוב הגידולים בשמם, לפי צורתם וריחם.

הטיולים הללו הפכו להרגל וגם כיום, כמעט כל אחר צהריים, אנחנו נוסעים ל"סיבוב" בשדות עם אבי. הנופים אותם הכנסתי לעבודתי -  נופי השדות האהובים שלי -  נגלים אליי הרבה פעמים, בזמנים שונים של היום ובכל העונות.

אני אוהבת להיות בשדות. יש בהם מעין תחושה אין- סופית של פתיחות, הרגשה של חופש ללא גבולות. אני קשורה מאוד אליהם, כי אני נמצאת בהם פעמים רבות מאז היותי תינוקת.

תהליך העבודה על הפרויקט שלי עבר דרך משמעותית והתפתחות רבה.  

בשלב הראשון ציירתי על בריסטולים בצבעי אקריליק. הרגשתי שהצבע חזק מדי, אוטם את הדף ולא נותן את תחושת החופש שהשדות הרחבים מעניקים לי. 

בשלב השני עברתי לצייר על ניירות לצבעי מים בעפרונות מים ובמעט צבעי מים. בשלב זה הרגשתי שהיצירות שלי מבטאות את החופש, אך עדיין לא בשלמותו. 

לקראת סוף עבודתי על הפרויקט מצאתי את הטכניקה שמבטאת טוב ביותר עבורי את תחושת הפתיחות הרחבה והחופש שחיפשתי. בטכניקה זו אני משתמשת בצבעי מים על קרטון ביצוע. גוון הקרטון שאינו לבן לגמרי, והחספוס שלו, מאפשרים לצבעי המים להתנהג באופן כזה, שאיכותם קרובה ביותר למה שחיפשתי.

עם סיום הפרויקט אני מרגישה שעברתי תהליך משמעותי:  בתחילת העבודה הייתי מאוד פרפקציוניסטית: רציתי שהכל יהיה מדויק וריאליסטי בעייני. בהמשך התפתחתי והגעתי ליצירת ציורים בדרך יותר חופשית וליצירות רעננות ומופשטות יותר ויותר.

התהליך היה עבורי מהנה וחוויתי ואיפשר לי להתפתח בדרך משלי.

נופי הקיבוץ יהיו שמורים איתי גם כשאהיה מבוגרת, גם אם לא אגור בעין דור בעתיד ולא אראה אותם ביום-יום שלי.