logo   logo
כניסה למערכת

 

 

                                        

 

בכל אדם יש משהו שהוא היה משנה אם היה יכול, אבל חשוב מאוד להעריך את מה שיש, כי לפעמים יכול להיות גרוע יותר.

כיתה ג' ; מבקשת מחברה שתקריא לי מה שכתוב על הלוח: "אני פשוט לא מבינה מה כתוב שם". הולכת ברחוב ; "מי זה? זה לא.. הא לא חשוב לא ראיתי כל - כך טוב מרחוק". רואה טלוויזיה ; מכווצת עיניים כדי לראות טוב יותר, כמו שתמיד ראיתי... הולכת לבדיקת ראייה-  וכן, אני צריכה משקפיים. אמא צדקה!

ילדה קטנה.  פוחדת שהילדים בכיתה יצחקו עליה. "זה בסדר אמא, אני רואה טוב, אני יושבת בשורה ראשונה, אני לא צריכה משקפיים גם בבית הספר".

כך עברו שנתיים. הראייה שלי הולכת ומתדרדרת ואני כבר זקוקה למשקפיים כל הזמן. הכל הפך למטושטש מידי. מאותו זמן רק חיכיתי לרגע בו אוכל להרכיב עדשות. כך פחות אתבייש, ארגיש פחות שונה.  כיתה ח' ; אני בת  14. אני מתחילה להרכיב עדשות ראייה, הביטחון העצמי שלי עולה ולאט לאט אני הופכת להיות יותר ויותר שלמה עם עצמי.

השתמשתי במגירות שונות, בתוכן הדבקתי צילומים שלי ושל אנשים קרובים ואהובים והוספתי מראה – פריט יומיומי הקשור לראיה.  כיסיתי את כל  אלו באמצעות משטחים שקופים שונים: זכוכיות, ניילונים ובד טול. העטיפה יצרה את הטשטוש אותו ביקשתי. 

בעבודה שלי ביקשתי להכניס אתכם הצופים, לעיניים שלי. לנסות ולהעביר לכם את התחושה הקשה של הפגיעה בראיה. התחושה שאתם מנסים לראות אבל לא מצליחים, שהכל נראה מטושטש ואתם מבינים שאין מה לעשות: גם אם מאוד תתאמצו  - לא תוכלו לראות בברור. 

 

 

 

 

 

 

ספיר סיגלר