"המסע לפולין"  - השם הגדול הזה שתמיד כילד נראה לך כל כך רחוק ומשמעותי.

אני זוכרת בתור ילדה שעזרתי לאחותי להכין את המזוודה לפולין. היא התרגשה ולא הייתה בטוחה איזה בגדים לשים ומה בדיוק הולך לקרות לה שם והנה  עכשיו, אני פתאום מסתכלת על עצמי ורואה שהגעתי לגיל המתאים: סוף כיתה י"א ואני טסה לפולין.
לטוס לפולין זאת חוויה בפני עצמה, אך לטוס לפולין בתור משלחת ישראלית עם החברים שלי ועם הגאווה שאני מביאה איתי מהבית – זה כבר משהו אחר לגמרי.

לא האמנתי שאני אגיע לרגע הזה, זהו, עכשיו אני זאת שטסה ועוזבת את הבית לשבוע.
במקום מסוים, אי אפשר להתעלם מזה שזאת גם טיסה עם חברים, שעושים צחוקים, מצטלמים, אוכלים ועושים שופינג בחו"ל, אבל יש גם הרבה מעבר לזה - עכשיו אנחנו נמצאים במקום נורא שהיה בעבר בית חרושת למוות.

מור טבע

מתוך יומן המסע של רננה נוביץ':

"אנחנו נכנסים בדממה אל תוך היער. אותו יער שמשפחות עשו בו פיקניקים. אותו יער שילדים שיחקו בו מחבואים. אותו יער ששימש מקום מסתור לזוגות.
אותו יער הפך ברגע למקום בו נרצחו למעלה מאלפיים יהודי עיירת טיקוצ'ין.
אנחנו ממשיכים ללכת, נכנסים עמוק יותר, מוקפים חומות עצים מכל צד. לפנינו עומדים שלושה מלבנים מוקפים גדר. בורות הירי. כאן העמידו הגרמנים את היהודים בשורה, עירומים, מושפלים וירו בהם. אחד אחד הם נפלו אל תוך הבור.
אני עומדת ומתקשה להאמין שבמקום הזה נקברה עיירה שלמה בקברי אחים ואחריה לא נותר דבר. זה בלתי נתפס. ושוב פעם השקט ממלא כל פינה ביער. הוא כל כך עמוק שכמעט ניתן לשמוע את זעקות הבהלה והכאב. את אנחות ההשפלה.
אני מנסה לדמיין את אותם האנשים עומדים על שפת הבור, בין חיים ומוות ולא מצליחה. ואז כל אחד מקבל נר ועליו שם של משפחה אשר נרצחה ממש כאן. אז נופל האסימון.
אני מקבלת את משפחת גולדמן. משפחה שאת מספר נפשותיה אני לא יודעת. בעצם אני לא יודעת עליה דבר. רק שהיא כבר לא קיימת יותר. זיכרונה נמחק כאן, בלחיצה על ההדק. והיא איננה. וגם אין מי שיתאבל עליה.
הכל קודר מסביב. השמיים אפורים. ואז לשנייה יוצאת השמש ומאירה על הכל. פתאום היער לא נראה מאיים אלא סתם יער ירוק. ואז היא שוב מתכסה עננים. קרני האור נעלמות. האפרוריות חוזרת ומכסה את היער. השמש הביאה עימה תקווה קטנה, ממש כמו תקוותם של יהודי פולין. התקווה לשרוד את המלחמה, האמונה כי אולי היא תגמר בקרוב. הרצון לשוב לחיות את חייהם. וכמו השמש, גם אותה תקווה נעלמה בשנייה."        

עדן סקל מספרת:

"כשהחלו הארגונים והדיבורים לקראת המסע לפולין, נאמר לי ולאייל, בן דודי, שצפוי לנו מפגש מיוחד בפולין. מפגש עם מריה שהוריה בחרו החלטה לא פשוטה והחביאו את סבתי בביתם בזמן המלחמה. במשך שנים רבות מריה חיפשה את סבתי שהייתה לה כמעין אחות קטנה, ולפני כ-10 שנים הן מצאו אחת את השנייה לראשונה לאחר המלחמה. בעקבות זאת, סבתי החלה לחקור את עברה שנותר מעורפל והייתה מוכנה להיות פתוחה יותר בנוגע לסיפורה.

לפני מספר שנים סבתי נסעה למסע לפולין יחד עם ארבעת ילדיה ובמהלכו פגשה את מריה וחזרה אל אותו הבית בו התחבאה. כעת היה זה תורנו, של אייל ושלי, לראות במו עיננו את המקום בו בילתה סבתנו את ילדותה תוך סיכון חייה ופחד מתמיד.

 את מריה פגשנו לראשונה באתר ההנצחה למחנה בלז'ץ, ומשם נסענו לבית הוריה בו גדלה עם סבתנו. כאשר נכנסנו לבית, ערכה לנו מריה סיור קצר מלווה בסיפורים רבים מילדותה. הבית הקטן ודל האמצעים הותיר אותי ואת אייל המומים. ההבנה שמשפחתה של מריה בחרה להחביא את סבתי ולהציל את חייה היא אינה מובנת מאליו והבנו שהם נקטו בהחלטה אמיצה.

שמחתי לקבל את הזכות לפגוש ולהכיר את מריה ולבקר בבית ילדותה, ואני מאמינה שזוהי זכות חד פעמית ומשמעותית להכרת עבר משפחתי. אני מודה למריה ומשפחתה ומוקירה אותם כל יום על הבחירה שעשו ועל שנתנו לסבתי חיים"

מחשבות בעקבות המסע:

מאז המסע אני חושבת מה לקחתי משם. מה הבנתי, מה הפנמתי, מה השתנה בי - כאדם, כיהודיה, כישראלית.  כולם אומרים שהם חוזרים הומאניים יותר או לאומיים, או ציונים, ולכן במשך כל המסע חיפשתי את הנקודה הזאת שתגרום לי להרגיש ככה. להרגיש שיש מולי איזו התגלות נפשית, איזו תובנה חדשה על החיים שתשנה לי את תפיסת העולם.

חיפשתי את הרגע הזה, אבל לא ממש מצאתי. אני חושבת שאפילו חזרתי קצת מאוכזבת מכך שהתובנות לא הגיעו. או לפחות לא כשציפיתי להן. רק אחרי כמה זמן, קלטתי שהדברים העיקריים שלקחתי מכל הביקורים במחנות ההשמדה, מכל המפגשים עם המוות והשנאה, זה ההבנה שאני צריכה להיות גאה, וצריכה להעריך את מה שיש לי מתחת לאף. פתאום, בין השדות הירוקים של מיידאנק, לבין אינספור האבנים בטרבלינקה, לבין הפסל הענק של פלאשוב והתחושה עוצרת הנשימה של לופוחובה, הסתכלתי על מגן הדוד שמודפס על הגב של כולנו, וחשבתי על זה שיש עוד מאות תיירים פה, באותו המקום שמסתכלים לנו על החולצות הלבנות, והרגשתי גאה! ללכת עם דגל ישראל, באמצע פולין. לא כהתרסה, אלא רק מתוך גאווה. מתוך התחושה שאין עלינו, שאנחנו לא מתייאשים, ממשיכים הלאה, ואני מרגישה כבוד עצום להיות חלק מעם וממדינה כזאת.

ויותר מזה, הבנתי שאני צריכה להעריך את כל הדברים הקטנים: את רגעי הצחוק מבדיחות לא מצחיקות, את התמיכות הפיזיות והנפשיות שהחברים מעניקים לך 24\7 , ואת החיבוק החזק מאמא כשאת חוזרת הביתה מפולין וגם את הדמעות שיורדות לשתיכן כי לא ראיתן אחת את השנייה שבוע. הדברים הקטנים שנראו לי מובנים מאליהם, נראים לי עכשיו כזכות גדולה.

                                                                                    עטר רביד

ערב קיצי חם, כולנו מגיעים לבית הספר ארוזים ומוכנים למסע.

נותנים חיבוק אחרון לאבא, נשיקה אחרונה לאמא, ועולים על האוטובוס אל עבר מסע שכל כך ציפינו לו...

לאחר שנחתנו בשדה התעופה, נסענו ישר  לבית הקברות אוקופובה - בית קברות ירוק שנראה כמו מהסרטים.

המשכנו את היום בסיור בוורשה היפיפייה – בעיר העתיקה, בבית כנסת מרשים ובחומת הגטו. 

את היום השני של המסע התחלנו בטרבלינקה. באמצע קרחת יער, שביל ארוך של אבנים המכניסות אותנו אל תוך "המחנה". הלכנו בעקבות האבנים, כמו שהלכו היהודים אל עבר מותם.

לאחר מכן נסענו לעיירה טיקוצ'ין. עיירה מקסימה ומסבירת פנים. נכנסו לבית הכנסת הגדול והמרשים של העיירה, שעל כל קירותיו היו כתובות תפילות וברכות מתקלפות וכמיטב המסורת, פצחנו בריקוד חסידי.

לאחר מכן, עקבנו אחרי סיפורה של העיירה שכמעט וכל יהודיה נרצחו ביער לופוחובה בבורות הירי.

את היום השישי התחלנו באושוויץ. היום שכולנו ציפינו לו. כולם תמיד אומרים שבאושוויץ מבינים הכול יותר טוב, מתחברים יותר, ולכן ציפינו לזה מאוד.

הביקור באושוויץ היה עוצמתי מאוד והגיע לשיאו בטקס "לכל איש יש שם" שערכנו באחד הבניינים החשוכים בשטח המחנה. בטקס, חברי המשלחת הקריאו את שם בני משפחותיהם אשר נספו והדלקנו נר לזכרם.

שון מול מספר:

"אתה נכנס בשער הזה שתמיד שמעת עליו או ראית בתמונות, מגיע למקום שנראה תמים למדי, או שאז מתחילים סיפורי הזוועות, והדברים שכל כך רצית לשמוע ולא לשמוע.

אתה עומד שם בבלוק שבע, בקומה השנייה הריקה. הטקס מתחיל, בסופו תקריא את שמונת השמות מתוך הארבע מאות שכתבת על פתקית מתוך הסמס שסבא שלח לך אתמול ליתר ביטחון, כי כזה אתה, לא מסודר.

הסבב מתחיל לעבור, אתה נמצא בין הראשונים, עדין אולי לא מרגיש, לא מתחבר. אבל אז הרגע מתקרב והברכיים מתחילות לרעוד, הן מהתרגשות והן ממה שהולך לקרות פה. אתה דור שלישי לשמות האלה, עומד שם בבלוק שבע, קומה שנייה קצת חשוכה. ואז זה מגיע, אתה מתחיל לקרוא את השמות, הלך בקלות, יופי !!

אבל אז אתה מתחיל לעכל, לשמוע עוד עשרות שמות מחבריך לשכבה. זה מתחיל לעלות, הבטן מתחילה להסתובב. זה כבר עומד בפתח, אבל אסור לך, אסור לך ככה לבכות ליד כולם. בכל זאת, אתה, לא מתאים לך. הסבב עובר. הצלחת להחזיק את הדמעות, איזה גבר. אתה מקווה שכמו בסופו של כל טקס, נשיר את התקווה ונלך לאוטובוס.

 אבל היי, הפעם זה משו אחר. לא יודע למה, אולי בבלוק שבע יש משהו? אתה מתחיל לשיר את התקווה, אבל אז זה הגיע, זה פרץ בקטנה, התחיל לטפטף על הפנים. בכית קצת, זה לא נעצר. אתה יורד במדרגות עם כולם, אתה חייב להראות חזק. עדין לא מעכל, הדמעות עומדות, אתה מנסה להחזיק אותן. אבל אתה עדין אנושי, נשברת. אתה, זה עם המחסומים, זה עם הציניות, זה עם פוזת הקשוח, אתה, אתה נשברת. לא מצאת לזה הסברים כי אין. כמה שנחפש אין. זה פשוט קורה. אתה מתפרק, בוכה כמו שלא בכית מעולם, כי לעולם לא תחווה את מה שחווית שם.

אתה עומד, מתהלך, מתיישב, עשר דקות אתה שבור. אסור לך לצאת ככה שכולם יראו. זה לא אתה. בעצם כן, זה אתה. זה הכי אתה שאתה יכול להיות.

אתה מקווה שכולם זוכרים שאמרת שאינך מעוניין שיתקרבו אלייך כשאתה שבור, אבל אין, אנחנו אנושיים. אתה אומר "שלא צריך" למרות שאתה הכי צריך בעולם. ואז אורית, כמו אמא שלך, באה ולא שואלת, פשוט מחבקת. מחבקת חיבוק חם כאילו אמא שלחה לך אחד מהארץ, ידעה שתצטרך.

אתה מנסה להתאושש, אבל לא מצליח. אתה ממשיך להתהלך כמו זומבי בסביבת הבלוקים, הולך עם פרצוף קבור ברצפה. אתה לא יכול להרים אותו, כאילו מושפל, אבל החברים באים, תומכים, ליטוף חם. זה עוזר, אבל לא עוזר. כשתגיע למלון בערב, תעשה צחוקים, ובאוטובוס תישן כמו תינוק. אבל מה שעברת בבלוק שבע, בקומה שנייה החשוכה הזאת, יתלווה אלייך לעולם.."