אקריליק על בד, יציקת גבס, רדי מייד. 

אחי שירת בצה"ל כחייל קרבי בצנחנים בגדוד 202, במהלך שירותו הצבאי המצב הביטחוני בישראל היה (ועודנו) מורכב והוביל את ישראל לפתוח במבצע "צוק איתן", בזמן המבצע חיילים רבים נלחמו בתוך רצועת עזה בניהם אחי, אופק. לשמחת כולנו, אופק חזר הביתה בריא ושלם.

בפרויקט שלי בחרתי להתמקד בלחץ, בפחדים ובמתח שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו בתקופת השירות הצבאי של אופק בכלל, ובתקופת הלחימה בעזה בפרט.

הקשר עם החייל מוגבל, כי החיילים מפקידים לפני הקרב את הטלפונים. וחוסר הוודאות לגבי מצבו, חוסר הידיעה איך הוא מרגיש, מה עובר עליו, האם הוא בסדר, מגבירים את הלחץ, המתח והפחדים. לילות ללא שינה, מחשבות אין סופיות עליו, על מה הוא עושה, על איך הוא מרגיש והגרוע מכל תרחישים שונים שחולפים במחשבות של כל בני המשפחה.

הפחד הגדול ביותר הוא מפני הדפיקה בדלת. מפני הבשורה המרה והקשה מכל. בכל יום מדווחים בחדשות על חיילים שנהרגו. על משפחות שקיבלו את הבשורה המרה. והפחד מהרגע הזה אינו מרפה.

כל דפיקה בדלת כיווצה את כולנו. הורי ביקשו ממני להגיד לכל מי שבא לביקור (חברות, חברים ובני משפחה) לא לדפוק – פשוט להיכנס הביתה.

בחרתי להציג את הנושא בצורה הזו כי רציתי להמחיש בצורה הכי ברורה את הרגע הספציפי הזה להראות את הדלת עצמה בגודל ריאליסטי , ואת היד מהגבס שהיא גם בגודל ריאליסטי , על מנת להעביר את הדפיקה עצמה בצורה הכי ברורה .