געגועים הביתה

רדי מייד (ריהוט, כלי אוכל, פמוטים), מסכות דונג, אוכל מבושל, קולות מוקלטים

מאז ומתמיד ידעתי שהפרויקט שלי באמנות יעסוק במשפחה שלי. תמיד ידעתי שארצה להעביר לצופה בעבודה את החום והאהבה שיש אצלנו במשפחה. את המפגשים שמסתיימים בחיוך כי אנחנו יודעים שבקרוב מאוד ניפגש שוב כמו תמיד, בסוף השבוע כולם ביחד לאווירת יום השישי, לקידוש- הדבר הכי מיוחד במשפחה שלנו. מאז ומתמיד ארוחת השישי ואווירת השבת בבית היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי. לא היה מצב הייתי מפספסת את ארוחת השישי. אין חברות, אין מסיבות ואין שום דבר רק לשבת מסביב לשולחן עם המשפחה. אין סיכוי שארשה לעצמי לפספס את הקידוש של אבא, אף אחד לא רצה לפספס אותו, כל שבוע כולנו התרגשנו מחדש כששמענו אותו, הוא עושה אותו בדיוק כמו שסבא שלי, אבא שלו ז"ל היה עושה אותו, וזה מה שהופך את הקידוש לכל כך מרגש עבורנו.

כל יום שישי, ללא יוצא מן הכלל אנחנו מתכנסים בבית שלנו בקיבוץ. כל האחים באים עם בני הזוג והילדים, סבתא מגיעה כמובן, וכולנו יושבים ביחד לקידוש. לכן, בעבודה שלי בחרתי להציג את השישי שלנו בבית, ועשיתי זאת בעזרת הריחות, התאורה החמה, השולחן שערוך כל כך יפה והאוכל של אמא עליו, הקידוש, הדיבורים של כולנו ברקע והפרצופים של כולנו ישובים בשולחן.

הטכניקה שבחרתי להכנת הפרצופים היא פיסול בגבס ויציקת שעווה לתוכו, כך שהפרצופים יוצאים בדיוק כמו במציאות.

הבעיה היחידה הייתה שתוך כדי העבודה נפקחו עייני בפעם הראשונה וגיליתי דבר שהעציב אותי מאוד. כדי להכין את פרצופי השעווה ולהקליט את ארוחת השישי והקידוש הייתי צריכה להיפגש עם כל בני המשפחה המצומצמת. אך במציאות לא הצלחנו להיפגש כדי שאפסל את פניהם ואוכל להקליט את הארוחה. המון זמן מתהליך העבודה התבזבז על ניסיונות כושלים להיפגש ובמציאות גיליתי שהמון זמן אני נשענת על זיכרונות מהעבר, אנחנו כבר לא באמת נפגשים כל שבוע כמו שהיינו נפגשים ובכל ארוחת שישי יש בין 3-4 בני משפחה בשולחן השישי במקום 9 שהיינו תמיד. בעצם כל הזמן הזה, במשך תקופה מאוד ארוכה נשענתי על הזיכרון הזה כאשליה שהייתה לי בראש, שכולנו כל שבוע סביב השולחן. כל שישי שבו הודיעו בני המשפחה שלא יגיעו לארוחה התייחסתי לזה כאל משהו חד פעמי, ושכחתי שגם שבוע שעבר, וגם בשבוע שלפניו קרה אותו דבר. כנראה שהעדפתי להשאיר את המצב כמו שהוא בראש שלי. פחדתי להודות שהאשליה שהייתה לי בראש נהפכה לזיכרון גדול וגעגוע גדול, געגוע לבית, לחום ולאהבה הגדולה שבארוחת השישי, בזמן הקידוש שהייתי מסתכלת על כולנו ישובים ביחד בשולחן ומחייכת לעצי מרוב אושר.

אז כן, עכשיו אני מודה, אמנם הבית שלנו תמיד יהיה בית חם, מקבל ואוהב. אבל מה שנשאר מארוחות השישי בבית הם בעיקר אחים גדולים שהתחילו את החיים שלהם כבר מזמן והמון שנים לא בבית, בונים לעצמם חיים חדשים ובעיקר זיכרונות וגעגוע גדול, שלעולם לא יעזוב.