logo   logo
כניסה למערכת

 

 

 

בערב יום השואה, 2.5.19 התקיימו שלושה טקסי יום השואה.

בטקס הראשון נכחו כיתות ז'+ח'. השתתפו בו ניצולי שואה חברי הסב-יום שרגשו אותנו מאד. בטקס השני השתתפה שכבת ט' ובשלישי בנוכחות כיתות י"א+י"ב השתתפה אשת העדות בת ה-95 מרים הראל, שבכשרון והומור שזורים זה בזה רגשה את כולנו. 

השתתפות התלמידים היתה בהכנת הטקס, בקריאה, בשירה ונגינה ונעשתה בכשרון רב ובאופן מכובד ביותר. 

בתמונות למעלה: תלמידי חטיבת הביניים מדליקים בבית הספר נרות לזכר הנספים בשואה.

בתמונות למטה: טקס הזכרון בהשתתפות שורדי השואה מהסב-יום, שסיפרו את סיפורם לתלמידים. 

מפגש בסב-יום בערב יום השואה:

זהו עוד שיתוף פעולה מעמיק וערכי של בית הספר שלנו עם אנשי ה"סב יום" היקרים:
במסגרת ההכנה למסע לפולין, נפגשו תלמידי שכבת יא' בערב יום השואה עם ניצולי שואה וחיילים מטייסת 157.
המיזם המשותף עם הסב-יום נמשך כבר מספר שנים, כאשר השיח היה סביב נושא חוויות הילדות  והזיכרון שנשאר לשורדי השואה מתקופת המלחמה.
במפגש זה התלמידים הכירו חלק מהמבוגרים, אותם פגשו בחט"ב במסגרת "תיאטרון עדות" כאשר חלקם אף שומרים על קשר חם עם השורדים עד היום.

תודה לקרנית, תמי ולירית וכמובן לאורנית שלנו על תיאום המפגש וקיומו.

למטה: תמונות מהמפגש. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ליל הבדולח הוא אירוע שבעיני מסמל את הגזענות והשנאה שיכולה להיות אצל בן אדם.  שריפתם של ספרים ופגיעה ברכוש ובתרבות של היהודים רק בגלל שהם יהודים, זאת גזענות בעיני. 

אני יושבת בבית, שומעת את כל מה שקורה במערכת הבחירות שעברה.

אני שומעת את כל הקריאות הגזעניות נגד הערבים או השמאלנים וחושבת לעצמי:  אנחנו חיים היום, שמונים שנה אחרי ליל הבדולח ובכנסת מדברים על חוקים שקובעים שיש עם אחד מעל השני באותה המדינה. על חוק שקובע מה יכנס לתרבות הישראלית רק על פי מה שנראה נכון לשרת התרבות שלנו. 

אני יושבת וחושבת לעצמי איך אנחנו העם היהודי שעבר את השואה ואת אירועי ההסתה האלה כלפינו יכול לעשות את אותם הדברים הגזעניים האלה שמונים שנה אחרי כלפי עם אחר? 

איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, שבמדינה הדמוקרטית בה אנחנו חיים יש חוקים כל כך לא דמוקרטיים? חוקים שבאים לבטל דעה של אדם אחר רק בגלל שאין לו את אותה הדעה כמו שלי? 

שואת יהודי אירופה התחילה מגזענות ושנאה כלפי אדם אחר שהוא לא כמוני. האם המציאות שאנו חווים היום בארצנו כאשר ישנם עדיין ניצולי שואה בקירבנו דומה למציאות של אותה התקופה שלפני השואה?  

מבקשת מכל אחד מכם לחשוב על כך.

 

למטה: תמונות מהטקס בחטיבה העליונה שבמרכזו העדות של מרים הראל.

שרים ומנגנים בטקס