שתף קטע נבחר

חזר מבי"ס, עלה על מגדל גבוה, וקפץ

"אין לי חרטה בלב כי העולם הוא מקום שלא שווה להיות בו", כתב ניר בן ה-17 בבלוג שלו, לפני שהתאבד. ד"ר רותי בן זאב, יועצת בית הספר שלו, תוהה יחד עם כל הצוות החינוכי: איפה טעינו, איך לא ראינו?

ההלם והצער עטפו אותנו מכל עבר, מותירים בנו מחנק והמון סימני שאלה. מותו נראה כה מיותר וסתמי אך בדיעבד, מתברר, גם כה ידוע מראש... התהלכנו אבלים, שמוטי ראש, מוטרפים מדאגה ובלבנו מכרסמים להם לאיטם רגשות אשמה כבדים.

 

איך לא שמנו לב, איך לא ראינו, איך לא הצלחנו למנוע את האסון הנורא, איך מתמודדים עם האובדן, איך מוודאים שהמקרה לא יחזור על עצמו?

 

ניר (שם בדוי) היה בולט ומרשים. כזה שנראה היה כי זכה באהבת האלים: יפה תואר, מצטיין בלימודים, מוכשר מאד, עם קסם אישי, רגיש ואהוד על כולם. בבוקר הוא הגיע לבית הספר כרגיל. שום סמני מצוקה לא נראו עליו. בצהריים, כשסיים את לימודיו, עלה על הרכבת ונסע למגדל הגבוה. שם קפץ אל מותו, כמעט בן 17.

 

הם חיפשו בכל מקום את המכתב: בכיסיו, במגירותיו, בתא שנמצא בבית הספר... חיטטו בחדרו ובכל פינה אפשרית... כלום! ואז פתאום, אחד הילדים מלמל, "יש לו בלוג..."

 

הוא כתב בכאב גדול ובעצב נורא: "אין לי חרטה בלב כי העולם מקום שלא שווה להיות בו. אני אתמזג חזרה עם האור וזו תהיה נשימתי האחרונה".

 

במסמך רקע בנושא התאבדות וניסיונות התאבדות שכתבה נעמי מי-עמי לוועדה לזכויות הילד נכתב: "התאבדות נחשבת לגורם השני בחשיבותו למוות בקרב בני נוער בעולם המערבי (הגורם הראשון הוא תאונות דרכים). ההערכה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי 10 ממספר ההתאבדויות ורק מקצתם מדווחים לרשויות. יש לזכור שניסיונות התאבדות עלולים להסתיים בפגיעה נפשית ופיזית קשה ואפילו בנכות תמידית".

 

שיעור ההתאבדויות בגיל ההתבגרות אינו הגבוה ביותר לעומת גילים אחרים, אולם מחשבות התאבדות והתנהגות מסוכנת, שכיחים בגיל זה יותר מכל גיל אחר. גיל ההתבגרות הוא תקופה של התפתחות מהירה – פיזית, נפשית ופסיכו-חברתית. תקופה זו קריטית משום שהיא כרוכה בקונפליקטים רגשיים וחברתיים, במתחים, בלחצים ובקשיים בבית ובבית הספר. מתבגרים עשויים להתמודד עם קשיי ההתבגרות בדרכים שונות: תוקפנות, מרד, התכנסות עצמית, התרחקות פיזית מהקושי (בריחה מהבית), ביטוי הקושי בדרך של סימפטום פסיכוסומאטי (דימוי מחלות), או – במקרים קיצוניים – בניסיון התאבדות.

 

מהם גורמי הסיכון?

לפי המסמך של נעמי מי-עמי לוועדה לזכויות הילד.

  • עלייה בשיעור הגירושין.

 

  • עלייה בשימוש באלכוהול וסמים.

 

  • התרחבות השימוש באינטרנט, שבו מתפרסמים מעשי התאבדות. יש אתרים הנותנים להתאבדות לגיטימציה ואף מציעים שיטות התאבדות.

 

  • עלייה בנגישות של אמצעי ההתאבדות, כגון כדורי שינה, מכוניות ואקדחים (בליעת כדורים היא הדרך השכיחה ביותר בניסיונות התאבדות בני-נוער).

 

  • הפרעות פסיכיאטריות (כגון דיכאון קליני). חלק מן המתבגרים המתאבדים סובלים מהפרעה דיכאונית.

 

  • הפרעות אכילה ובעיקר אנורקסיה. ההרעבה העצמית הקיצונית, המאפיינת את מחלת האנורקסיה, יכולה להיחשב לסוג של התנהגות אובדנית.

 

  • בני נוער החווים את בעיות החיים כבלתי ניתנות לפתרון.

 

  • דינאמיקה לא בריאה בתוך התא המשפחתי, שיכולה להתבטא בבעיות משפחתיות של דחיית הילד או בקשר לא בריא בין ההורים לילד או בין ההורים לבין עצמם.

 

  • גורמים גנטיים. חוקרים מצאו כי התנהגות אובדנית מועברת בתורשה ולא רק הפרעות נפשיות הגורמות להתאבדות.

 

  • נטייה הומוסקסואלית. בגיל ההתבגרות משבר בזהות המינית קשה ביותר.

 

  • התעללות מינית. בעיקר בקרב מתבגרות.

 

  • נסיבות ואירועים טראומטיים. למשל מוות של אדם קרוב, פרידה מחברים, סיום של קשר אהבה, הסתבכות בפלילים, הריון לא רצוי או הפלה ומחלה גופנית קשה.

 

  • לחצים בתוך קבוצת הגיל (למשל, חוסר קבלה חברתית), כישלון בלימודים, לחץ של בחינות בביה"ס.

 

  • "הדבקה", כלומר חשיפה לבני אדם אובדניים. לעיתים יש גל של התאבדויות וניסיונות התאבדות בעקבות התאבדויות בקהילה או דיווחים על התאבדות בתקשורת. גם הורה שמתאבד או מנסה להתאבד משמש מודל חיקוי לילד.

 

  • בכמה מחקרים נמצא שסרטים ותוכניות טלוויזיה עם "סיפורי התאבדות" משפיעים על שיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב הנוער.

 

בשיחה שערכנו בעקבות האסון עם התלמידים, הם הביעו כאב וסבל, אך באותה נשימה גם אכזבה עמוקה מעולם המבוגרים. שוב ושוב הם חזרו על כך שכאשר הם נחשפים למצוקה של חבר, הם לא מרגישים צורך לשתף את המבוגרים במצוקה זו. הם מעדיפים לפנות אחד לשני לעזרה, משום שהם לא רואים בהורים או במורים כתובת אכפתית ומבינה לבעיות שלהם. לטענתם, המבוגרים תמיד מטיפים מוסר במקום להקשיב להם. הם האשימו את עצמם שלא יכלו לעזור לו, שלא ידעו איך לפעול כדי להצילו.

 

האם עולם המבוגרים באמת "חסום" בפני היכולת לעזור לילדים במצוקה אובדנית? רחל אברהם, מדריכה ארצית ביחידה למצבי לחץ וחירום בשפ"י, טוענת שהתנהגות אובדנית היא תהליך שניתן לעצור בכל נקודת זמן. לדבריה, כל המבוגרים שסובבים את עולם הילדים (בכל הסיטואציות), צריכים להתגייס למשימה זו. כשילד כועס וזורק משפט כמו: "נמאס לי... אני רוצה לגמור עם הכול" אסור להתעלם מדבריו, אלא לנסות לתקשר איתו, לשאול אותו מה קשה לו ומה כואב לו, לפתח איתו שיחה. מילת המפתח היא הקשבה. חשוב לשאול אותו שאלות שיעודדו אותו לדבר. ובהמשך, כשצריך, להפנות אותו לגורם המקצועי המתאים, בתוך בית הספר או מחוצה לו.

 

מהן הדרכים למניעת התופעה?

חשוב לשוחח עם הילדים על כך שבקשת עזרה היא לא חולשה, אלא סימן לעצמאות וכוח, לפתח איתם דיון על מצבים שבהם כדאי לפנות לעזרה והכי חשוב, להדגיש שדיווח שלהם על חבר במצוקה – אינו הפרת סוד, אלא עזרה אמיתית לחבר שעשויה להציל את חייו. בני נוער רבים עדיין רואים בדיווח כזה הלשנה ובגידה בחבר, במיוחד אם הוא ביקש מהם לשמור סוד. לכן, חשוב לעשות אבחנה בין הלשנה כבגידה לבין הלשנה כהצלת חיים.

 

ניר לא השאיר מכתב התאבדות, אך הוא השאיר מסר בשיריו. מסר של ייאוש ואכזבה שאילו היינו נחשפים אליו בזמן – ניתן היה להצילו. אחד מחבריו כתב: "אני אהבתי אותו מאוד. מצד אחד אני מבין את נקודת המבט שלו. את העצב שלו ואת הרגישות שלו בהסתכלות על החיים... אבל, אני חושב, וואללה, למה להתאבד?"

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום אילוסטרציה
צילום: index open
מומלצים