logo   logo
כניסה למערכת

 

"עם ליבי" עם עגנון, ליאור ואיל
סל תרבות – ספרות, 2.2.2010

וגם: 8.2.2012, לכיתות י"א

 

 

 

ביום ב' 2.2.2010  זכתה שכבת י'  למופע סל תרבות יחיד ומיוחד, שהוקדש ליצירת ש"י עגנון.  השחקן ליאור  בן-אברהם העלה בעיבוד דרמטי שלושה קטעים משלוש יצירות ידועות של עגנון: הרומן "סיפור פשוט" והסיפורים "האדונית והרוכל" ו"פארנהיים". הגיטריסט והזמר איל שטינברכר הוסיף מימד מוסיקלי למופע.

 

 

 

כפתיח ל"סיפור פשוט" מפנה  ליאור שאלה לקהל התלמידים: מה חשוב יותר, אהבה או כסף? השאלה גורמת להתרגשות, לתגובות ערות ולצחקוקים. "זאת בדיוק הייתה השאלה שעמדה בפני הירשל הורוביץ", מסביר ליאור. "הירשל התאהב בקרובתו הענייה בלומה, אלא שבמקרה  שלו, אמו לא נתנה לו כלל להתלבט והחליטה עבורו: אתה תתחתן עם מינה, בת העשירים. כסף הולך לכסף".  תוך שהוא מדבר לובש ליאור חולצת פיז'מה פרחונית והנה הוא הופך להירשל המתהפך על משכבו בעוד אשתו השנואה נוחרת לצידו ונפשו יוצאת אל אהובתו, בלומה. קולו, פניו וגופו של ליאור, שחקן אמן, מתגייסים כולם כדי לבטא את ייסוריו של הירשל האומלל, ששנתו נודדת והוא הולך ומאבד את שפיות דעתו. והנה הוא התרנגול הקורא בלילה ומבטיל את הירשל משנתו, ושוב – הוא הירשל, מוטרף מנדודי שינה, המתאווה לערוף את ראש התרנגול, ושמא את ראש אשתו, או את ראשו הוא.

 

 

 

את הקטע הטראגי-קומי מלווה תיפוף גיטרה  מונוטוני של איל, המדמה  את תקתוק השעון ומסמן את זמן הערות העובר בעוד הירשל הולך ומשתגע. עם סיום הקטע מספק איל אתנחתא מוסיקלית עם שיר של אביתר בנאי, אשר הותאם בדיוק לסיפור האהבה הנכזבת.

 

 

 

עוד מהדהדים צליליו האחרונים של השיר וליאור כבר עוטה כפפות וצעיף נוצות ורוד. עכשיו הוא  הילני, האדונית הקניבאלית, המאיימת לטרוף את הרוכל, יוסף.  הוא מבצע את אחד הדיאלוגים המותחים ביותר בסיפור, בו חוקר יוסף את הילני  מדוע אינה אוכלת איתו ומגלה כי היו לה בעלים רבים לפניו. "חלקם אולי הם כאן", טופחת הילני על כרסה ומבעה כשל חיה טורפת. ליאור משחק את שני התפקידים מבלי לשנות אינטונציה ובונה מתח עצום בדיאלוג-מונולוגי. הוא מסיים במבט מאיים של אדונית-ערפדית, בעוד איל מלווה אותו בשירו של מאיר אריאל "ערב כחול עמוק" . השורות "רק תעמוד בפתח  / בלי הודעה מוקדמת  / כמשחר לטרף  / לרוות עוד פעם" מקבלות משמעות חדשה, מצמררת.

 

 

 

הקטע הדרמטי האחרון הוא, לטעמי, המרגש ביותר. ליאור, בקסקט ובז'קט כהים, הוא פרנהיים החוזר מהמלחמה ומהשבי ומגלה כי תינוקו מת, אשתו עזבה אותו וכל עולמו חרב עליו. המשחק מאופק, מופנם, קורע לב. אף תלמיד אינו נשאר אדיש בסופו של המונולוג. השיר שנבחר לקינוח המופע, "גן נעול" של רחל, כאילו בוקע מגרונו של פארנהיים עצמו: "האלך לי / או אכה בסלע / עד זוב דם?"

 

 

 

בסיום המפגש ניגשים חלק מהתלמידים אל ליאור, חשים צורך לראות מקרוב את האמן שלבש ופשט ולבש צורות ודמויות, לומר לו מילה, לגעת, להודות.

 

 

 

גם אנחנו, מורי הספרות, אסירי תודה לליאור ולאיל על שהשכילו להפיח חיים חדשים ביצירות האהובות עלינו, לדלג מעל מהמורות השפה הארכאית ולהאהיב אותן על תלמידינו.

 

מדווחת: אורית סוקר