logo   logo
כניסה למערכת

שי אילון: יוצרת כתיבה יוצרת


 

 

יש שנולדים עם מום בלב, יש שעם מחלה כרונית. "הרגילים" האלה יכולים להגיד תודה, כי בגדיהם עדיין ייקנו ב'שילב' ואת מזונם ירכשו להם איפה שזה רק אפשרי. הם לפחות נולדו עם כושר ביטוי. לילדים כמוני קנו בגדים בהום סנטר ובשעת רעב ליקקתי סיד, כי לעומתם, אני קיר. נעים להכיר: דיבור לא היה תנאי קיומי בשבילי, העדפתי לשתוק. הייתי 'הביישנית' ההיא. לא תלמידה מן השורה אלא עוד קיר בכיתה שתומך בתקרה. מקשיבה, מרוכזת, שקטה.

 

מי אמר שחברה זה לא קיר?

 

בין אם היה זה גורל, שעמום או סתם מקריות בלתי נמנעת, התחלתי לצייר. עדיין ביישנית ובלתי נראית אבל הקיר הפך מעט חי והחלו להיראות עליו סימני דיו. האנרגיות שלא בוזבזו על פטפטת בשיעורים מצאו את דרכן החוצה דרך העיפרון. עד לא מזמן.

 

...אני מודה, אומנות חזותית, אנחנו כבר לא מתראות הרבה ובטח כבר גילית לבד שמזה זמן מה יש לי מישהי אחרת מהצד. אמרו לי בעבר שהיא בדיוק ההיפך ממך ושאלו אותי איך זה הגיוני שאני אוהבת את שתיכן. לדעתי, אין שני סוגי אומנות יותר דומים מכם. אוי, אם רק היית רואה אותה, את הכתיבה שלי...

 

מצאתי משהו להתגאות בו וצורה חדשה להתבטא. אני עדיין אותו קיר שהייתי, שקטה ופאסיבית אבל עם דרך שעדיפה על שתיקה מוחלטת - כתיבה שותקת. לצד הציורים שלעולם לא יימחקו החלו להופיע על הקיר אותיות ופסקאות שלמות. בצורה פרדוקסאלית ביותר, הכתיבה הפכה למושלמת רק כשהבנתי כי היא איננה יכולה להתקיים בלי שבו-בזמן אחשוב גם על האומנות החזותית, ולהיפך. העבודה שלי נתמכת על ידי פסקאות אלו ממש כמו שאלו אינן בעלות חשיבות בלעדיה.

 

כעת יש לי שתי מאהבות ומכיוון שאין אחת שחשובה לי יותר מהשנייה, הן מופיעות עליי, על הקיר הלבן והלא כריזמטי שאני, באותו הגודל ובאותו הצבע. שתיהן לא שלמות, כמו צלליות – אני לא ציירת ולא כתבת, עדיין ולמרות הרצון החזק. אומנות אחת רגילה, 'בסדר', צפויה להימצא מצוירת על קיר בבחינת בגרות מעשית כמו זו, והשנייה הפוכה, לא נורמאלית, לפעמים אפילו בלתי אפשרית לקריאה. מאיפה היא באה? הציפייה היא שאצייר ושאפסל, לא רק במעמד הזה כי אם בחיים בכלל.

 

כשהצופה יכנס לחדר, באופן אינסטינקטיבי יעקם את ראשו הצידה בניסיון לקרוא את הטקסטים הניצבים לצד הציורים בנקודות הכי לא נוחות על הקיר (חלילה בגובה העיניים). אולי אפילו ייתפס לו הצוואר ותתחיל לו מיגרנה כי מקומם הטבעי של הטקסטים האלו הוא אינו כאן.

 

כמו גם בחיים – מה עושה פה כתיבה?

 

אני רואה את הכתיבה שלי, את פרי יצירתי שהחל לצמוח רק לא מזמן, כבוסר, כמשהו שעתיד להתפתח. היא עדיין קצת קשה ויהיה עליי להתאמץ על מנת שתקבל צבע ותתאים למסגרות הנכונות, לעומת האומנות השנייה, בה פחות או יותר מצאתי את עצמי הודות לוותק ולשיעורי תולדות האומנות, אך עדיין גם היא מטושטשת ולא שלמה מבחינת התעסקותי בה, ונמצאת באותו מעמד כמו השנייה.

 

ובכל זאת, שתיהן יחד יד ביד. אני רואה אותן כסוגי אומנות מובחרים, דומים, שלא עשו דבר מלבד לפתח את צורת חשיבתי.

 

האנשים שמכירים אותי יעידו כי כתיבת שורות אלו חשובה לי לא פחות מסיוד הקיר ומדיוקנם של בני משפחתי עליו, וזאת מבחינתי השורה התחתונה.

שי איילון