"באמנות, צורתו של החלל הריק היא בעלת משמעות לא פחות מצורתו של החומר המוצק."

אלכסנדר ארכיפנקו

מהו בעצם חור? האם הוא ריק? האם הוא מלא? האם הוא ישנו? או אולי אינו? האם הוא חלל פנוי?

חור- פתח ריק , נקב , גומה. (מתוך מילון "אבן שושן").

על פי קבלת האר"י החור שהתפנה אינו ריק. הוא מלא בשיירים של אור. שיירים אלו נקראים בארמית "רישמו" שפירושו רושם. מדובר ברושם שנשאר בחור גם לאחר שמשהו הוצא ממנו.

לכל דבר בעולם יש צורה, צבע וחומר. לחורים יש צורה אך אין להם צבע וגם לא חומר.

ומשום כך ניתן לתת לחורים משמעויות רבות ושונות.

חור יכול להיות מטאפורה לחסר, לאין, לריק אך הוא גם יכול לסמן תקווה שתבוא בעתיד. חור הוא גם סימן לנשיות: איבר המין הנשי הוא חלל שייעודו להתמלא ולהביא לעולם חיים חדשים.

חור יכול להיות אינסופי ולפעמים הוא גם הסוף.

בעבודתי בחרתי לעסוק בחורים ודרכם להעביר משמעויות שונות.

החורים מסמלים עבורי את הרגשות. את העולם הפנימי שלי. ישנם חורים דרכם מבצבצת שמחה, ויש כאלו דרכם מבצבץ העצב. כל חור מאפשר הצצה קטנה פנימה, כמו הצצה מבעד לחורו של מנעול.

העיסוק בחורים החל לאחר שנתקלתי בעבודותיה של האמנית רעות פרסטר. גם היא עוסקת בחורים ויוצרת חללים בעבודותיה.

בחרתי לעסוק בדימוי נשי. התחלתי מדמות האישה ביצירתו של רנה מגריט  " פרחי הרע " משום שאהבתי את מראה דמותה.

בדמות זו תווי הפנים חסרי זהות אישית,  ועל כן קל לכל אחד להרגיש הזדהות וקירבה אליה. הרגשתי כי דרכה אני יכולה  להעביר את תחושותיי ורגשותיי.

מתוך העבודה על דמות האישה של מגריט צמח הרעיון לעסוק בעצמי, בדיוקן האישי שלי, בדמות האישה שאני.

בחרתי להציג את קווי המתאר של הגוף ולהבליט  את השיער. השיער הארוך, שהפך לאחד מסימני ההיכר שלי. השיער הארוך והכל כך נשי שלי.

בעבודתי בחרתי לעבוד עם נחושת. הנחושת שימשה אותי בעבודות קודמות ואני אוהבת ליצור בחומר זה.

הנחושת היא חומר טבעי, מחצב שמקורו באדמה. חומר טבעי אשר יעניק  לעבודה תחושות של ממשיות וטבעיות.

יחד עם זאת הנחושת בעבודתי מסמלת גם את ההגנה. את המעטפת החיצונית המגנה על העולם הפנימי של כל אחד מאיתנו.

בעבודות בהן יצרתי את הדמות אותה שאלתי מציורו של מגריט, הדמות אינה מחוררת היא "מוגנת" מפני פגיעות. החירור נעשה רק סביבה הוא לא פוגע בה. היא נשארת בשלמותה.

לעומת זאת בדיוקנאות שלי החירור הופך להיות חלק ממני. החורים מגלים אותי, מספרים את סיפורי  ברמז, בחידה, מאפשרים הצצה קלה אל העולם הפנימי שלי. ולמרות החורים לא הכל חשוף, גם לי יש הגנה הרוב עדיין נסתר.

החורים בדמות מזמינים את הצופה להציץ, לחפש ולבחון את העולם הפנימי החבוי. הנחושת היא כמו שריון. וכשהיא מחוררת היא הופכת לרשת שדרכה אפשר להגיעה פנימה, אפשר לראות, ואם זאת גם להישאר מוגנת.

בעבודתי ביקשתי לבחון את מושג החור. ניסיתי להבין האם במקום בו נעלם חומר אחד מופיע דבר אחר. האם החור קיים רק בגלל החומר הסובב אותו, או שיש לו קיום עצמאי משלו. החלל הופך לחומר מסוג חדש, שהאיכויות שלו שונות לחלוטין מאלו של החומר הממשי והא שותף שווה ערך ופעיל ביצירת הדמות.

אלה בר