עליות ומורדות הם חלק בלתי נפרד ממהלך חייו של כל אדם.

הימים משתנים,ישנם קלים יותר ונעימים וישנם קשים ומורכבים.

גם אני, כמו כולם, לעיתים עוברת משברים, לעיתים נתקלת בקשיים ועוברת תקופות לא קלות כלל. יש שיגידו: "זה הגיל..." ויש שיגידו: "זה רק משבר קטן וזה חולף...", אך אני יודעת, שכאשר אני נופלת, התהום עמוקה ותלולה, והנפילה נראית לי אינסופית ללא אור בקצה או פתח מילוט.

כאשר התחלתי את תהליך העבודה הייתי בתקופה כזו, נדמה היה לי כי זו התקופה הקשה ביותר בחיי. הרגשתי, מסיבות כאלו ואחרות, שאני נופלת, מתמוטטת, מתרסקת. חשתי כי הכוחות שלי הלכים ונחלשים, הולכים ואוזלים. נדמה היה שאני נמצאת בתוך בור עמוק ושחור שאין לי מוצא ממנו. היה לי קשה, כבר חוויתי משברים בחיי, כבר ידעתי תקופות קשות ועמוסות, טעונות רגשית, אך באותה תקופה הרגשתי כובד בלתי ברור המושך אותי כלפי מטה, מושך ולא מרפה. אך יחד עם זאת, הרגשתי כי בכל זאת קיים חוט דק המחזיק אותי תלויה, כאילו תלויה על חוט השערה. חוט, אשר באופן בלתי מוסבר, מחזיק אותי עומדת, בקושי, אבל עומדת. חוט אשר מעניק לי אור, תקווה, משהו להיתלות עליו, להישען עליו, להיתמך, חוט המונע את ההתרסקות שלי. מין כוח קטן ונסתר. חוט אשר נתן לי את היכולת להמשיך להילחם, להילחם ולא לוותר, לחפש מוצא, לעלות, להשתחרר מהעול, לקום ולעמוד שוב על הרגלים, ועם כל הקושי, אני מנסה, נאבקת, מטפסת ונאחזת בו בכדי לא ליפול.

כמו רבים, גם אני נוטה לתרגם קשיים ומשברים לכישלונות. באותה תקופה הרגשתי כשלון.

בדיעבד, אני מבינה שזה לא הקושי, וזו לא התקופה, אלא הדרך בה בחרתי להסתכל עליה. הדרך בה בחרתי לקבל אותה, להתמודד איתה. אולי בחרתי, לא באופן מודע, לתת פרוש חסר כל פרופורציה למצב בו הייתי, אולי העמסתי על עצמי יותר מדיי, ואולי פשוט לא עצרתי לרגע לנשום עמוק ולהירגע, להירגע מכל הטירוף שמסביבי, להרגיע את כל הרגשות שמציפים אותי ומשתוללים בתוכי, פשוט להירגע.

בעבודתי ביקשתי לתאר דווקא את התקופה הקשה של הנפילה, את אותו קושי גדול.

את הקושי שחוויתי אני מבטאת בנשים הגדולות אשר נמצאות במצב של נפילה, נפילה מוחשית, ממשית, אשר מייצגת את התחושות שלי. נשים כבדות, חסרות יציבות, שמוטות, חסרות פרופורציות, פצועות, כואבות, קטועות, חלשות ורפות. נשים אשר קליפתן החיצונית מבוקעת. נשים מלאות, מלאות בכל כך הרבה רגש. הנשים עטופות בנייר אריזה, מצופות בלכה, מסתירות את הכאב שנגלה מבעד לסדקים, משדרות כלפי חוץ שהכל בסדר.

הן תלויות על חוטים, כאילו היו תלויות על בלי-מה. חוטים דקים, צבעוניים ורכים, התופסים אותן במספר נקודות בגופן, מחזיקים אותן בקושי רב, שומרים עליהן שלא יתרסקו, ונותנים להן איזו שהיא תקווה.

אותם חוטים דקים, צבעוניים ולא ברורים, הם אלה שעזרו לי להמשיך ולא לוותר, להבין שהשאיפות שלי חזקות יותר מהמשבר הזה, ושאני יכולה להתמודד.

הלא אחרי הכל "האושר תלוי בנו" (אריסטו)

טל שחר