"אנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון והמיתוס יוצר את האנושות, את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם".

ר.ס. ויסטריך וד. אוחנה

עבודתי עוסקת במיתוס היופי.

ביקשתי לבחון את מיתוס היופי של כאן ועכשיו מול מיתוס היופי של אז. לאורך הקיום האנושי קיימת שאיפה ליופי ולשלמות בעיקר בקרב הנשים, "המין היפה".

אין זה משנה אם השאיפה למראה מלא ומדושן או שאיפה למראה רזה ודקיק, שאיפה זו מקורה תמיד במוסכמות החברתיות.

כמעט כל אישה, בכל מקום, זמן ותרבות, שואפת לשלמות. היא תהיה מוכנה לעשות כמעט הכל על מנת לממש זאת, אך מי קובע מה יפה ומה לא?

כיצד נקבע אותו המיתוס המשפיע על תפיסת עולמן של הנשים ומשנה את גישתן? מי  או מה מורה להן כיצד לנהוג, מה ללבוש ואיך להראות?

בעבודתי בחרתי להציג את הנשים השמנות, הדשנות, המלאות, עבות הבשר, בצורה השונה מזו הנהוגה בימנו. הן מוצגות באותה דרך בה אני מציגה את הנשים הרזות. הן בטוחות בעצמן, הן לא מתביישות במראה שלהן, הן לא  חשות מבוכה, הן בעלות כבוד והערכה עצמית.

קיימת בעבודתי, מידה מסוימת של המשכיות לנושא בו עסקתי במסגרת תרגיל ה"מיני פרויקט". בתרגיל זה התמקדתי בנשים הארוכות והרזות של ג'קומטי. כבר אז התחלתי לבחון את מיתוס היופי.

בתחילת התהליך בחנתי את הנשים השמנות בציוריו של רובנס. מה שהוביל אותי לשלב בין השתיים, בין הנשים הרזות והנשים השמנות. ביקשתי לבחון דרך הציורים האם יש כאן יפה יותר או יפה פחות או שהכל תלוי בתרבות ובמוסכמות החברתיות.

כל העבודות בוצעו על בדי קנווס בטכניקה מעורבת של רישום בעפרון עם צבעי אקריליק.

חן שורר