logo   logo
כניסה למערכת


 

 

במעבר בין ילדות לבגרות תמיד עולה השאלה מה כדאי, האם להתבגר או להישאר עוד קצת ילד?

 

יש ימים בהם את מרגישה בוגרת וגדולה וימים אחרים בהם את פשוט רוצה להישאר ילדה קטנה חסרת אחריות, שטותית, עם הרבה שמחה בלב וניצוץ בעיניים.

 

אך גם אם את רוצה להישאר עוד קצת ילדה, הגוף מתבגר וכאילו מציב בפניך עובדה מוגמרת: צריך להתבגר.

 

בעקבות הגוף שגדל ומתפתח אנשים מתחילים להתייחס אלייך אחרת; נותנים לך יותר אחריות, אומרים לך שתפסיקי להשתטות ולעשות שטויות, וכבר מתחילים להתייחס לגוף שלך כמו אל גוף של אישה בשלה ובוגרת, למרות שבתוכך את עדיין לא בשלה, עדיין ילדה.

 

בעבודות שלי בחרתי לעסוק בקונפליקט שבין ילדות לבגרות. בפער שבין הגוף הבוגר לנפש הילדותית.

 

את הגוף, שהוא המצע לעבודות, יצרתי בדבק שפכטל או בעיסת נייר. על הגוף הנשי, הבוגר, הושפע, ציירתי באקריליק דמויות מעולם הדמויות המצוירות שהיו משמעותיות בילדותי. סגנון הציור שאוב אף הוא מעולם האנימציה: צבע לוקאלי ועז וקו מתאר שחור בדומה לציירי הפופ –ארט האמריקאים משנות ה-60.

 

שתי העבודות המצוירות באקריליק של עץ בגווני שחור-לבן, מציגות את הורי מנקודת מבט של ילדה קטנה:

ילדה המביטה מלמטה במבט אוהב, מעריץ ותלותי.

 

כיום, אני כבר מביטה בהורי בגובה העיניים, אך עדיין מעריצה אותם ומרגישה שאני עדיין קצת תלויה בהם.

 

מאוסף הבובות יצרתי תבליט צבעוני. אטמתי אותם בצבע תעשייתי. צבע אחיד, כל אחת בצבע אחר. צבעים שמחים ועליזים אולי מעט ילדותיים, אך הבובות נאטמו, כבר אי אפשר יותר לשחק איתן, הן הפכו לאובייקט – לחלק מהאמנות שלי. 

מעיין שרון:
ילדותיות