logo   logo
כניסה למערכת


 

 

בקיץ האחרון עברתי ניתוח מסובך בלסתות. נעדרתי זמן רב מבית הספר ונאלצתי לאכול אוכל נוזלי כשלושה חודשים. במהלך ההחלמה, כשאני מרותקת בביתי, מבודדת חברתית, חוויתי התמודדות לא קלה ולמדתי על עצמי דברים שלא הכרתי.

 

כשניגשתי לחשוב על נושא לפרויקט, היה ברור לי שאני ממשיכה לעבד דרכו את מה שהתחלתי אז.

 

העבודה שלי עוסקת בשילוב של תום וילדותיות עם היכולת לקלף שכבות ולפצח את הקושי. בעבודה אני עוסקת באי היכולת לאכול ובהתפתחות משלב המזרק דרך חור מזערי, לשלב השתייה בקש ועד לשלב הסופי והמעודד- שלב הכפית.

 

בחרתי בדמויות שמהוות עבורי נוסטלגית ילדות, דמויות לגו ופליי מוביל המסמלות מצד אחד את האופטימיות ומצד שני את הבדידות החברתית בה הייתי שרויה. לדמויות הצבעוניות והתמימות בניתי סביבה מהחפצים שליוו אותי במהלך ההחלמה מהניתוח, בעזרתם הייתי ניזונה ובכך הענקתי להם חיים. גם את החפצים- מזרק,קש וכפית הוצאתי מהקשרם והנחתי בסביבה זרה להם בעזרת משחק בסדר הגדלים,בפרופורציות ומשחק בתאורה וצללים יצרתי סביבה חדשה שמדמה מציאות מורכבת אבל עשויה מפירות וירקות. החפצים קיבלו תחושה של חידה ומסתורין מצד אחד אבל התמונה בשלמותה יוצרת תחושה שיש בה איזושהי חוויה והרבה הומור.

 

בעבודתי זו הושפעתי מאמן טרום סוריאליסטי: גורגיו דה קיריקו- גם אצלו קיים שילוב בין נוסטלגיות ילדות והמציאות החדשה. גורגיו דה קיריקו מוציא חפצים ממקומם הטבעי וההגיוני ומניח אותם בסביבה זרה כשהוא משנה את סדר הגדלים. גם אצלו יש משמעות לחלל ולצללים. הצל מדגיש את המועקה ותחושת האימה תחושה של זמן שעמד מלכת. גם בצילומים שלי הדברים באים לידי ביטוי: בצילומי החלל- סביבה מנוכרת,רחוקה ומפחידה כמו זו שחוויתי בבית החולים. תאורה חזקה מעליי והצוות הרפואי שנראה ענק בעיני. בצילומי הקשים: אני טובעת... מנסה להתרומם כלפי מעלה אבל משהו בצילומי הדייסה- טיפסתי על הר גבוה וכעת אני צריכה לגלוש בדהרה ממנו להחליק כמה שיותר מהר למטה.. לחזור למציאות הרגילה,היום-יומית.

 

מהאמן רנה מגריט שאבתי את השנינות וההומור והמשחק בין האמיתי לאשלייתי. גם מגריט מגדיל פירות וחפצים נותן להם כוח ומעניק להם משמעות אחרת.

 

על הצילום בנימה אישית: החלטתי לעשות את הפרויקט שלי במדית הצילום כי המדיה הדיגיטלית תופסת יותר ויותר את מיקומה באמנות כצורת ביטוי משמעותית וחזקה. היא מקבילה בעיני לרפואה המתקדמת והטכנולוגיות הרפואיות, והשעות הרבות בהן צפיתי בטלוויזיה.

עפרי נבון:
לאכול... וזה הכל!