"כשיצאנו כל אחד אמר לנו: "זו חוויה של פעם בחיים" אבל מי באמת ידע למה מתכוונים ואיך זה הולך להיחרט אצלנו בלב? לטוב? לרע? ללמוד מזה? שכהגעתי ראיתי ירוק, בניינים, חיים רגילים... נותנים לך את התחושה של עוד חופשה. לא הבנתי לאיפה הביאו אותנו. כשאתה רואה שכונה של ילדים קטנים רצים, משחקים ואז אומרים לך שבמקום הזה נרצח העם שלנו, או בית קברות בו קבורים בקברי אחים יהודים רבים וממש כמה מטרים ממנו יש קניון? איך אפשר להבין את זה? פשוט לתת לדמיון לשחק, להוציא את העיניים שלך מהמציאות היפה ולדמיין את המציאות הישנה"

מאי בן מלך

 מתוך יומן המסע של ליאור עמיר:

"הגענו ליער לופוחובה. יהודה המדריך מספר איך הגיעו יהודי טיקוצ'ין ליער הזה ממש ומצביע על נקודה במרחק מטרים ספורים מאיתנו. הוא ממשיך ומספר איך נורות יהודי העיירה בבורות הירי. ואז הוא מחלק לכל אחד לכל אחד פתק עם שמות של חלק מיהודי העיירה שנרצחו. מאיר בן גרשון פלונסקי ואשתו. אלה השמות שכתובים על הפתק. עושים סבב וכל אחד מקריא את השמות שכתובים בפתק שלו. אני מצלמת את כולם ואני אחרונה. ואז יהודה מתחיל להשמיע את "לראות את האור" ואתה פשוט נשבר. פשוט מתפרק. לא הצלחתי להחזיק את עצמי, וגם לא ניסיתי. לא הצלחתי למצוא דרך להתמודד עם הזוועה הזו. ואני עומדת לבד לרגע, והדמעות ממשיכות וממשיכות ופתאום אריה בא ומחבק אותי. מלטף לי את הראש ומרגיע.  לכל עיירה יש סיפור, ובכל עיירה ישנם אנשים, ולכל איש ישנם חיים מלאים במשפחה, וכך הושמדו מיליוני משפחות. ואפילו משפחות כמו המשפחה שלי. המחשבה הזו מחלחלת פנימה. ואני כבר לא יכולה, שוב. והדמעות מתחילות וממשיכות- עוד ועוד ועוד... ואני שמחה שיש לידי את הבנות, שיש מי שיחבק, ויש מי שיתן לי כתף חמה לבכות עליה"

"העצים גבוהים וירוקים, והנסיעות ארוכות. היערות מרהיבים ביופיים - כאלה שאי אפשר למצוא בישראל. הבתים נראים כמו אלה מהאגדות של האחים גרים, עם שבשבת בחצר ושביל אפר ארוך שמוביל לפתח הבית. וזה לא נקלט... זה לא נתפס שבכל צעד וצעד שלך יכול להיות שאתה דורך על חלקת קבר של עוד יהודי. אתה במין אשליה. המקום הזה מקסים אותך, שואב אותך לתוך היופי האינסופי שלו ונותן לך כמעט לשכוח את כל מה שמסתתר מאחורי הנופים הירוקים. אחרי הכל אתה טס עם כל החברים לאירופה. מה רע? אתה לא מצליח ללעוס, לעכל, להבין. זה קרה פה? השואה שכולם מדברים עליה? שאני למדתי עליה? מה פספסתי? אני צריך לבכות או שזה בסדר גם אם לא? חשבתי שבמסע הזה אני אבין למה, כמה, איך, איפה ומי. אבל במקום שהמסע ייתן לי מענה על השאלות הוא רק עורר בי חדשות, שאלות בוערות שאני רוצה למצוא להן תשובה. אתה מפחד לפספס כי מתי תהיה לך הזדמנות לבוא לכאן שוב? וקשה להפריד בין הרצינות לצחוק, מציאות ודמיון. אתה רואה חצאי תמונות ושברי מילים ומנסה להרכיב לעצמך פאזל שלם שייצור הגיון וסדר בראש שלך. הקרירות ביער, העצים המרהיבים בגובה שלהם שגורמים לך להסתכל למעלה בתהייה. עוצמה אין סופית של יער לא נגמר. אתה הולך עם חולצת מסע ומרגיש גאווה עצומה להיות יהודי וישראלי. זה מטלטל אותך, מציף אותך. אתה מדליק נר זיכרון מקריא את שמה של אחת המשפחות. זה המעט שאתה יכול לעשות. לזכור ולהנציח לפחות שם אחד".

אודם 

1.      תמיד חשבתי שככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר את יום השואה. שמעתי את העדויות, והשירים בטקסים. תמיד הערכתי את האנשים שבאים לספר את הסיפור שלהם כל שנה מחדש ולנסות להעביר לנו קצת ממה שעבר עליהם. אבל למרות זאת הרבה פעמים ביום השואה הרגשתי גם קצת תחושה של ריחוק. זה לא שלא התרגשתי, תמיד התרגשתי, אבל לא הרגשתי קרבה. במשפחה הקרובה שלי אין ניצולי שואה. הבנתי את המשמעות, אבל לא תמיד הצלחתי להתחבר.

במסע לפולין הרגשתי אחרת. בכל פעם שירדנו מהאוטובוס השתרר שקט. יורדים ומנסים להבין. עברתי עם שישים ילדים במקומות שצעדו בהם כל כך הרבה אנשים בפעם האחרונה, שרתי את שיר למעלות בין כותלי בית כנסת הרוס, הסתובבתי בדממה בים האבנים ואי אפשר היה שלא להרגיש, אי אפשר שלא להתחבר.

אז אני מרגישה שיש לי לפני ואחרי. ביום השואה שאחרי המסע לפולין אני מבינה שאולי אתה לא יכול באמת להבין... אבל אחרי המסע אתה זוכר, את המקומות, את התחושות, אתה ישר מתחבר ויום השואה הופך להיות יום שגם אתה שייך אליו.

נעמה מאיר