logo   logo
כניסה למערכת

טקס הזכרון בסימן כאב השחרור והחזרה לחיים

תמונות : פלג איטח

 

פתיחת הטקס: קטע מוזיקלי על רקע תמונות מהמסע לפולין והדלקת נרות זכרון

 

   

נזכור / אבא קובנר   

נזכור את אחינו ואחיותינו,  את בתי העיר ואת בתי הכפר,

את רחובות העיירה שסאנו כנהרות

ואת הפונדק הבודד עלי אורח

את הישיש בקלסתר פניו

את האם בסודרה

את הנערה בצמותיה

את הטף

את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם

את כל עדת היהודים

אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי.

את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .

את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.

את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת.

את הרגליים

את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.

ואת שקפצו ידיהם לאגרוף

האגרוף שחפן את הברזל

הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד

והם ברי הלבב

והם פקוחי העיניים

והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע.

נזכור את היום.

את היום בצהריו.

את השמש שעלתה על מוקד הדמים

את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים

נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.

יזכור החי את מתיו

כי הנה הם מנגד לנו

הנה ניבטות עיניים סביב סביב

ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.

 

 

חניכי שכבת י"ב, מחזור ט"ו, מובילים ומנחים את הטקס

 

 


מכתב לסבא

שחר רייקין / מתוך חוברת המסע לפולין

 

סבא,

כשהתאשפזת במצב קשה בבית חולים עמדתי לידך, הסתכלתי עלייך והתפללתי: יש לי רק עוד חודשיים עד שאני אהיה בפולין, סבא, אני לא אוכל לעבור את זה בלעדיך.

אחרי שבוע המצב החמיר והשעות התחילו להיספר לאחור עד שאני אאבד אותך, אבל אני עדיין חשבתי: איך תשאיר אותי בפולין לבד סבא?

אחרי שנפטרת החודשיים עברו מהר וככל שתאריך הטיסה התקרב הלחץ בחזה שלי גבר.

אני הולכת לדרוך על האדמה שאתה דרכת, אני הולכת ללכת בדרך האימים שאתה הוכרחת ללכת בה בכוח במכות ובצעקות, אני הולכת איפה שאיבדת את כל מה שאי פעם היה לך.

כשיצאתי למסע יצאתי בהרגשה שאני יוצאת לבד לחלוטין, אפילו כשכל החברים הכי קרובים שלי מחבקים ותומכים. בידיעה שלעולם לא תדע שגם אני, הנכדה הכי צעירה שלך, תעבור בעיר שבה נולדת ותהיה במחנה שבו היית.

ביום הרביעי למסע היינו במיידנק. זאת הייתה הפעם הראשונה שראינו מחנה כמו שהיה פעם. הסתכלתי על המחנה והרגשתי צמרמורת בכל הגוף. אחרי שנכנסנו אל תוך המחנה ראינו כמה דברים ובכינו, עדיין הרגשתי חור ריק בלב. הרגשתי שאתה לא איתי, שאיבדתי אותך לנצח.

אבל אחרי כמה זמן ישבנו לצד תאי הגזים בצל והקשבנו לשיר "אפר ואבק" של יהודה פוליקר.

ישבתי שם והסתכלתי אל השמים הכול כך כחולים וצלולים של פולין היפיפיה. הקשבתי לשקט שמסביב לשיר שהתנגן בשקט, הסתכלתי על החברים שלי נוטפים דמעות, משפילים מבט, ושם, סבא, הרגשתי שאני לא לבד יותר.

הסתכלתי על השמיים ודמיינתי את החיוך שלך ואת העיניים הכחולות שקיבלתי ממך, מסתכלות עלי בגאווה ונחת. חשבתי על סבתא ושאתם שם ביחד ואז ישר הרגשתי גאה. הרגשתי גאה להיות שם, הרגשתי גאה להיות הנכדה שלך ויותר מהכול, הרגשתי גאה להיות יהודייה.

אני הייתי כל כך בטוחה על כך שאני לבד, ששכחתי להסתכל על השמיים ולהבין, שאתה לעולם לא תשאיר אותי לבד, אפילו אם אתה נמצא פה רק בנשמתך.

אז סבא שלי, אני רוצה להגיד לך תודה. תודה שאתה תמיד איתי, תודה שאתה לעולם לא תשאיר אותי לבד. ובתמורה סבא, אני מבטיחה לעולם להשאיר אותך גאה.

 

 

אוהבת ומתגעגעת, הנכדה הצעירה, שחר.


 

 

דבר המנהל, דודו גורן

ן


 

יום הזיכרון לשואה ולגבורה עומד השנה בסימן: שבעים שנה לשחרור.

 

יום זה היה עבור ניצולי השואה יום של גאולה, אך גם ראשית ההכרה בגודל האסון ותחילתו של מאמץ כמעט על-אנושי לאסוף שברי חיים ולהתחיל מחדש.

 

רבים מניצולי השואה מצאו עצמם בתום המלחמה בודדים בעולם, ללא משפחה וללא חברים, ולעתים אף נותרו שריד אחרון לקהילתם. השחרור הביא עמו תגובות מעורבות: לשמחה שחשו הניצולים על סיום המלחמה ועל סופו של שלטון האימים הנאצי התלוותה תחושה קשה של אבדן, ולעתים אף תחושת אשמה על שהם שרדו ואילו בני משפחותיהם נרצחו. 

 

 

  


 

סיפורו של יוסף באו

(למעלה: הקריינים על רקע דיוקנו של באו )

 

ביום השחרור מצא עצמו בין עשרות רבות של אסירים במחנה ריכוז בברינליץ שבצ'כיה, אסיר יהודי בשם יוסף באו. יוסף באו נולד בשנת 1920 בקרקוב שבפולין, הבכור מבין שלושה ילדים.

יוסף נולד אמן: תמיד צייר וכתב שירה וסיפורים. בגיל 11 זכה במקום ראשון בתחרות שירה. הוא למד בגימנסיה העברית, שם היה מאד פעיל: עיצב תפאורות להצגות אותן כתב, הוציא עיתון יומי עם סיפורים וקריקטורות שצייר וכתב על המורים והתלמידים, ואף הקים תחנת רדיו בבית הספר. הגימנסיה הייתה מלאה בציוריו.

עם סיום לימודיו בגימנסיה החל ללמוד אמנות פלסטית באוניברסיטת קרקוב, אך הספיק ללמוד רק שנה אחת: מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו.

 

כאשר גורש עם משפחתו לגטו קרקוב, כתב על העקירה

מביתו: 

 

 במהלך הטקס ספרו הקריינים את קורות חייו של באו עד לשחרור, ואת סיפור בחירתו בחיים, ובבנית חיים חדשים לאחר המלחמה. בין קטעי חייו הוקרנו קטעי סרטים והתלמידים שרו את השירים "ילדות נשכחת", "מחכה", ו"ארים ראשי".

 

לסיפור המלא של יוסף באו - לחצו כאן

 

 

 

שרים ומנגנים בטקס