זיכרון אישי מליל רצח רבין

צפריר מינצר, רכז של"ח וטיולים ומורה לגיאוגרפיה

ברביעי לנובמבר 1995 לא הלכתי לעצרת בכיכר העיר בתל אביב מכיוון שאני לא אוהב את ההמוניות הכרוכה באירועים הללו.

כמעט עד לשעה עשר שמרתי בשער של מזרע וכשחזרתי הביתה מהשמירה הודיעו בטלוויזיה שניסו להרוג את רבין. 10 דקות נוספות עברו עד ההודעה הקשה של איתן הבר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין "..

התחושה הייתה קשה, כאילו משהו בסיסי נשבר. יהודי הורג יהודי בשל דעותיו הפוליטיות.
למחרת בבוקר בביה"ס ב"עמקים" דממה. תלמידים בוכים, מתגודדים בקבוצות, מתחבקים מבטיחים לזכור לנצח לא לשכוח, לספר, לזעוק ולהגיד לכולם לא לאלימות עד סוף ימיהם.

יצאתי עם קבוצה של תלמידים מביה"ס לרחבת הכנסת בירושלים. אלפים עברו על פני ארונו של רבין ועוד אלפים התגודדו ודיברו: דתיים, חילוניים, חרדים, עירוניים, אנשי ההתיישבות. ויתרתי על עמידה בתור למעבר על פני הארון וישבתי ודיברתי עם בחור חרדי מירושלים. התחושה הייתה של שבר נורא שרק אחדות יכולה לצמוח ממנו.

היום, נובמבר 2009 ,  14 שנים לאחר מכן – האלימות בחברה הישראלית גואה, ילדי הנרות נעלמו באותה מהירות שבה צצו ואני מתפלל שלא נגיע שוב לשבר נוסף.