12 ביוני 1942
אני מקווה שאוכל לגלות לפניך את כל לבי כאשר עוד לא יכולתי לגלות לאיש, ואני מקווה שתהיה לי למשען נאמן.
28 בספטמבר 1942 (תוספת)
מצאתי בך עד כה משען נאמן, וגם בקיטי אשר לה אני כותבת עכשיו בקביעות.
אופן זה של כתיבה ביומני נראה לי הרבה יותר מוצלח ואני מחכה בקוצר-רוח שיהיה לי פנאי לכתוב בך.
אני כה שמחה שלקחתיך אתי!
יום א', 14 ביוני 1942
אתחיל מן הרגע שבו קיבלתי אותך, היינו, שבו ראיתי אותך מונח על שולחן יום-ההולדת שלי (כי הקנייה, שגם בה נכחתי, אינה נחשבת.) ביום ו', 12 ביוני, הקיצותי כבר בשעה שש; ואין פלא בדבר – היה זה יום-הולדתי. אבל בשעה שש עוד אסור לי לקום, וכך נאלצתי לכבוש את סקרנותי עד שבע פחות רבע. יותר לא יכולתי. הלכתי לחדר-האוכל, ושם קידמני מוֹרְטְיֶא, החתול, בהתחככות של חיבה.
כמה דקות אחר שבע הלכתי לאבא ואמא, ומשם לחדר-המגורים להסיר את נייר-העטיפה ממתנותי. אותך ראיתי לפני הכול והיית יקר לי מכל מתנותי. ועוד מצאתי צרור ורדים, שני ענפי אדמונית, וצמח קטן בעציץ. מאבא ואמא קיבלתי חולצה כחולה, משחק חברה, בקבוק מיץ ענבים שטעמו כעין היין (הן יין עושים מענבים), משחק הֶצרֵף, צנצנת משחה, שטר של 2.50 פלורינים ותלוש לשני ספרים. קיבלתי עוד ספר אחד, "קאמֶרה אוֹבְּסְקוּרָה" אבל לאחותי מרגוט כבר יש הספר הזה, לכן החלפתי אותו, עוגיות מתוצרת בית (תוצרת שלי, כי באפיית עוגיות אני עכשיו מומחית), המון ממתקים ועוגת תות-שדה מאמא. גם מכתב מסבתא היה, והוא הגיע בדיוק בזמן, אבל זה כמובן מקרה.
ואז באה האנלי לקחתני והלכנו לבית-הספר. בהפסקה כיבדתי מורים ותלמידים בעוגיות-חמאה, ואז היה עלינו לשוב לעבודה.