מכתב לסבא
שחר רייקין / מתוך חוברת המסע לפולין
סבא,
כשהתאשפזת במצב קשה בבית חולים עמדתי לידך, הסתכלתי עלייך והתפללתי: יש לי רק עוד חודשיים עד שאני אהיה בפולין, סבא, אני לא אוכל לעבור את זה בלעדיך.
אחרי שבוע המצב החמיר והשעות התחילו להיספר לאחור עד שאני אאבד אותך, אבל אני עדיין חשבתי: איך תשאיר אותי בפולין לבד סבא?
אחרי שנפטרת החודשיים עברו מהר וככל שתאריך הטיסה התקרב הלחץ בחזה שלי גבר.
אני הולכת לדרוך על האדמה שאתה דרכת, אני הולכת ללכת בדרך האימים שאתה הוכרחת ללכת בה בכוח במכות ובצעקות, אני הולכת איפה שאיבדת את כל מה שאי פעם היה לך.
כשיצאתי למסע יצאתי בהרגשה שאני יוצאת לבד לחלוטין, אפילו כשכל החברים הכי קרובים שלי מחבקים ותומכים. בידיעה שלעולם לא תדע שגם אני, הנכדה הכי צעירה שלך, תעבור בעיר שבה נולדת ותהיה במחנה שבו היית.
ביום הרביעי למסע היינו במיידנק. זאת הייתה הפעם הראשונה שראינו מחנה כמו שהיה פעם. הסתכלתי על המחנה והרגשתי צמרמורת בכל הגוף. אחרי שנכנסנו אל תוך המחנה ראינו כמה דברים ובכינו, עדיין הרגשתי חור ריק בלב. הרגשתי שאתה לא איתי, שאיבדתי אותך לנצח.
אבל אחרי כמה זמן ישבנו לצד תאי הגזים בצל והקשבנו לשיר "אפר ואבק" של יהודה פוליקר.
ישבתי שם והסתכלתי אל השמים הכול כך כחולים וצלולים של פולין היפיפיה. הקשבתי לשקט שמסביב לשיר שהתנגן בשקט, הסתכלתי על החברים שלי נוטפים דמעות, משפילים מבט, ושם, סבא, הרגשתי שאני לא לבד יותר.
הסתכלתי על השמיים ודמיינתי את החיוך שלך ואת העיניים הכחולות שקיבלתי ממך, מסתכלות עלי בגאווה ונחת. חשבתי על סבתא ושאתם שם ביחד ואז ישר הרגשתי גאה. הרגשתי גאה להיות שם, הרגשתי גאה להיות הנכדה שלך ויותר מהכול, הרגשתי גאה להיות יהודייה.
אני הייתי כל כך בטוחה על כך שאני לבד, ששכחתי להסתכל על השמיים ולהבין, שאתה לעולם לא תשאיר אותי לבד, אפילו אם אתה נמצא פה רק בנשמתך.
אז סבא שלי, אני רוצה להגיד לך תודה. תודה שאתה תמיד איתי, תודה שאתה לעולם לא תשאיר אותי לבד. ובתמורה סבא, אני מבטיחה לעולם להשאיר אותך גאה.
אוהבת ומתגעגעת, הנכדה הצעירה, שחר.