דברי שחר מרקיאר בוגרת בית ספרנו ששכלה בקיץ האחרון במהלך מבצע "צוק איתן" את בן זוגה  נדב ריימונד ז"ל

"...היה היו לפני שנים זוג נפלא של אוהבים. עלמת החן - נה ועלם החמודות - איבי.

נה ואיבי חיו באושר ואהבה רבה וגדולה. הם בנו יחד את ביתם. ראו נופים עוצרי נשימה מסביב לעולם וחלמו חלומות על עתיד ורוד. הכול הרגיש להם כל כך נכון ומושלם: הם חשבו שהאהבה שלהם יחד זה לנצח ושלעולם זה לא יגמר...

יום אחד, ללא כל התראה, איבי מת. נה נשארה לבדה, עצובה מאוד. היא הרגישה חלל גדול. כמו בור שנפער בה - בגוף ובנשמה. נה לא אהבה את הבור, הוא כאב לה מאוד. היא לא הרגישה את עצמה ואת העולם כתמול שלשום. והבור- הוא לא עזב אותה, לכל מקום אליו הלכה, הלך איתה. מעבר לכך שהבור הכאיב לה, כל פעם הוא שינה את צורתו והציק לה. 

לפעמים היא הרגישה שהוא יושב לה על הראש, נראה כמו קרניים. לפעמים התיישב לה מאחורי הגב. לפעמים הרגישה שהוא כל כך גדול, עד שעטף אותה, והיא לא הצליחה לראות כלום מעבר לו... לפעמים הרגישה שהוא כל כך גדול, עד שעטף את כולה ולא ראו אותה בכלל, רק את הבור, וגם זה כאב לה מאוד...

לפעמים נדמה היה לה שהוא התיישב על פרצופם של האנשים מולה, והפך אותם לפרצוף מרחם, ואז הוא קפץ חזרה לפרצופה של נה, ועיקם גם לה את הפרצוף, שלא ידעה איך להגיב. לפעמים אפילו התנצלה, כי מה פתאום הבור שלה נוגע באחרים? 

לפעמים הוא גרם להם לעבור לצד השני של הכביש, לפעמים היא העדיפה לעבור בעצמה. אנשים חשבו שכל מי שיש לו בור, צריך להתנהג בצורה מסוימת. אסור לו למשל, לשמוח, אסור לו לצאת עם חברים לבלות. וגם ככה לא התחשק לה, אבל מפעם לפעם שרצתה לצאת להתאוורר, שוב קפץ הבור על פרצופה.

כך עבר לו הזמן... לאט לאט נה הבינה שהבור לא יעזוב אותה לעולם. הוא יהיה איתה שם בכל מקום ובכל שעה, ויהיה עליה ללמוד איך לשלב אותו בחיים שלה".

מתוך הספר "העלמה נה והבור" שכתבה יונית שוורץ ורבר.

בקיץ האחרון, שהיה אמור להיות החופש הגדול האחרון שלי לפני היציאה לשנת שרות, קרה אסון. 

ב- 2014 28.7, במהלך מבצע צוק איתן, חבר שלי, נדב ריימונד, נהרג - ומאז, בדיוק כמו לעלמה נה בסיפור, נוצר בי בור. והוא הולך איתי לכל מקום, והוא נמצא איתי בכל שעה. לפעמים הוא משנה צורה, אבל להחביא אותו אני לא יכולה. זה בור גדול וכואב ועלי ללמוד איך לשלב אותו בחיים שלי.

לפני כמעט תשעה חודשים קרה אסון והיום אני חלק ממשפחת השכול.

רק לפני פחות משנה הגעתי לכאן להחזיר ספרים אחרונים לספרייה, בחופש הגדול. פגשתי את שושה ואורית ודיברנו על זה שבוגרי בית הספר ביחידות השונות, עסוקים עכשיו בלחימה מסוכנת בעזה, והלוואי שהכול יעבור בשלום, ושכולם יצאו בריאים ושלמים.

רק לפני שנתיים עמדתי פה ושרתי בטקס יום הזיכרון, היום אני שוב פה ואני חברה שכולה. ובכל זאת בחרתי בשנת שירות ואני מאמינה בשירות צבאי משמעותי, כי אין מי שיעשה זאת במקומנו, וכי אלו הדברים שנדב היה אומר לכם אילו היה עומד פה לצידי היום.

 שחר מרקיאר